ויש לו עליו אונאה.

ומסבירים: קנה — אף על גב [אף על פי] שלא משך, שמ כיון שלא קפיד [הקפיד] על הסכום — הרי הוא קנה, כיון דכי חליפין דמי [שהדבר נחשב כעין חליפין], ויש לו עליו אונאה כי "מכור לי באלו" קאמר ליה [אמר לו], שהיתה כאן לשון מכר, ומכר פירושו במחיר מקובל. ואילו רב אבא אמר רב הונא סבור כי אם אמר "מכור לי באלו" — קנה, ואין לו עליו אונאה, שעשה כאן כקנין חליפין גמור. ומעתה באים לדון בפרטי הלכות אלה.

פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שדמים ואין מקפיד עליהן, כלומר, כשמוכר דבר בדמים, אבל איננו מקפיד עליהם שיהא המחיר מדוייק כערך הקניה — הא קאמרינן דקני [הרי אמרנו שהוא קונה] מיד, שכחליפין דמו [הם נחשבים]. עשה חליפין ומקפיד עליהן שיהא הערך שווה, מאי [מה יהא הדין]?

אמר רב אדא בר אהבה: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: הרי שהיה תופש פרתו ועומד, ובא חבירו ואמר לו: פרתך למה עומדת כאן? אמר בעל הפרה: לחמור אני צריך. ואמר החבר: יש לי חמור שאני נותן לך. והוא שאל: פרתך בכמה. ענה לו בעל הפרה: בכך וכך. ושאל בעל הפרה: חמורך בכמה? וענה בעל החמור בכך וכך.

אם משך בעל החמור את הפרה, ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור — לא קנה בעל החמור את הפרה, אף שלכאורה היה כאן קנין חליפין, ובחליפין כשצד אחד מושך את החפץ נגמר בכך הקנין כולו.

שמע מינה [למד מכאן] כי חליפין ומקפיד עליהן — לא קנה. שהרי כאן לא הסתפקו בהחלפת פרה בחמור, אלא העריכו את שוויים של אלה, כיון שמקפידים על הערך אין הקנין נגמר עד שימשכו שניהם.

אמר רבא: אטו [האם] חליפין שבתורה בשופטני עסקינן, דלא קפדי [בטפשים בשוטים עוסקים אנו, שאין הם מקפידים כלל על הערך], ובלבד שיחליפו חפצים? אלא בכל חליפין מיקפד קפדי [מקפידים] ו"קנה" ששנינו משמעו שבקנין נגמרו החליפין, ואת המחיר ישלים אחר כך. והכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שאמר ליה [לו]: הרי לך חמור בפרה וטלה, ומשך את הפרה ועדיין לא משך את הטלה, שלא הוה ליה [היתה] כאן עדיין משיכה מעליא [מעולה, גמורה].

אמר מר [החכם] בענין שעסקנו בו קודם "מכור לי באלו" — קנה ויש לו עליו אונאה. ושואלים: לימא סבר [האם לומר על בסיס הלכה זו שסבור] רב הונא שמטבע נעשה חליפין?

ודוחים: לא, רב הונא סבר לה [סבור הוא] כשיטת ר' יוחנן שאמר: דבר תורה מעות קונות. ומפני מה אמרו משיכה קונה — גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה. וכיון שרק גזירת חכמים היא, מלתא דשכיחא [דבר שמצוי] — גזרו בה רבנן [בו חכמים], ומלתא דלא שכיחא [ודבר שאינו מצוי] — לא גזרו בה רבנן [בו חכמים], ומכירה בצורה זו שהיא כעין חליפין — אינה שכיחה, ונשארה כדין תורה, שמעות קונות. אמר ליה [לו] מר הונא בריה [בנו של] רב נחמן לרב אשי: אתון, הכי מתניתו לה [אתם, כך אתם שונים לומדים] את הענין הזה, אנן הכי מתנינן לה [אנחנו כך שונים את הענין], כלומר, לא כמסקנה, אלא במפורש: וכן אמר רב הונא: אין מטבע נעשה חליפין.

א כיון שדובר בקנין חליפין, שאלו: במה קונין, כלומר, מה הוא האופן המקובל שבו מחזיקים חפץ מסויים כדי שיתקיים בכך קנין חליפין?

רב אמר: קונים בכליו של קונה. כלומר, הקונה נותן למוכר חפץ, וכאשר המוכר מושך את החפץ וקונה אותו לעצמו נגמרה על ידי כך פעולת הקנין. וטעמו — דניחא ליה [שנוח לו] לקונה דלהוי [שיהא] המקנה כקונה את החפץ כי היכי דלגמר ולקני ליה [כדי שיגמור בלבו ויקנה לו]. ולוי אמר: קונים בכליו של מקנה, שהוא נותן את החפץ שימשכנו הקונה, כדבעינן למימר לקמן [כפי שאנחנו רוצים לומר לפנינו, בהמשך הדיון].

אמר ליה [לו] רב הונא מן המקום דסקרתא לרבא: ולשיטת לוי שאמר שקונים בכליו של מקנה, אם היה זה מקרה של קנין קרקע בחליפין הא קא קני ארעא [הרי נמצא שקנה קרקע] אגב גלימא [אגב גלימה], שהרי הקונה מושך את הגלימה וקונה אותה, ואגב כך נקנית לו גם הקרקע, ואם כן הוו ליה [הרי זה] מקרה שבו נכסים שיש להן אחריות (כגון קרקע) ונקנים עם נכסים שאין להן אחריות. ואנן איפכא תנן [ואנו ההיפך שנינו במשנה]: נכסים שאין להן אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות!

אמר ליה [לו]: אי הוה [אילו היה] לוי שהקשית עליו הכא [כאן], הוה מפיק לאפך פולסי דנורא [היה מוציא אליך שבטים של אש] להלקותך בהם, על השאלה הבלתי הוגנת! מי סברת גלימא [האם סבור אחה שבשעת הקנין גלימה] ממש הוא מקנה ליה [לו]? אינו כן, אלא בההיא [באותה] הנאה דקא [שהוא] מקבל מיניה [ממנו] — הריהו גמר ואקני ליה [גומר ומקנה לו], שאין קבלת החפץ כקניית שאר הנכסים בקניין אגב, אלא שעשה קנין ומקנה גם דברים אחרים.

ומעירים, מחלוקת רב ולוי היא כתנאי [כמחלוקת תנאים] שנחלקו כבר בשאלה זו: שהכתוב אומר "וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו" (רות ד, ז). ומסבירים: "גאולה" זו מכירה, וכן הוא אומר: "לא ימכר ולא יגאל" (ויקרא כז, כח). "תמורה" — זו חליפין, וכן הוא אומר "לא יחליפנו ולא ימיר אתו" (שם י).

בהמשך נאמר "לקים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו", ויש לברר מי נתן למי? ומשיבים: בועז הקונה נתן לגואל שהוא המקנה המוכר שכך נעשה קנין. ר' יהודה אומר: גואל נתן לבועז, ואם כן נמצא שהיתה כבר מחלוקת תנאים בכליו של מי נעשה הקנין.

ב תנא [שנה] החכם: קונין קנין חליפין בכלי אף על פי שאין בו שוה פרוטה. אמר רב נחמן: לא שנו שדי לקנין חליפין אף דבר שאינו שווה פרוטה, אלא בכלי שבו עושים חליפין, אבל בפירי [בפירות] — לא. רב ששת אמר: אפילו בפירות. ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] של רב נחמן — אמר קרא [הכתוב] "נעלו" (רות ד, ז) ומכאן נלמד: נעל — אין [כן], וכל דבר הדומה לנעל שהוא כלי, מידי אחרינא [דבר אחר] שאיננו כלי — לא נעשה בו קנין.

מאי טעמיה [מה טעמו] של רב ששת — אמר קרא [הכתוב]: "לקים כל דבר" (שם). ושואלים: לרב נחמן נמי [גם כן], הכתיב [הרי נאמר] "לקים כל דבר"! ומשיבים: הכתוב ההוא כוונתו: לקים כל דבר, שנקנין כל הדברים במנעל. ושואלים מצד אחר: ורב ששת נמי [גם כן] הכתיב [הלא נאמר] "נעלו"! ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רב ששת, כך יש ללמוד מכאן: מה נעלו דבר המסויים שהוא שלם ומוגדר לעצמו אף כל דבר המסויים, לאפוקי [להוציא] חצי רמון וחצי אגוז שאין הם בגדר דבר מסויים ולכך לא עושים בכעין זה קנין חליפין, ואולם ברימון ואגוז שלם אכן אפשר לעשות.

אמר רב ששת בריה [בנו של רב אידי: כמאן כתבינן האידנא [כדעת מי כותבים אנו כיום] בשטרות, שנעשה הקנין "במנא דכשר למקניא ביה" ["בכלי הכשר לקנות בו"]. ומסבירים: "במנא" ["בכלי"] מדגישים זאת כדי לאפוקי [להוציא] מדברי רב ששת שאמר קונין בפירות. "דכשר" — הרי זה בא לאפוקי [להוציא] מדעת שמואל, שאמר קונין