פעמים ששניהם באשם, שאדם הנשבע לשקר כדי להרויח ממון מביא קרבן אשם גזילות, פעמים שהשוכר בחטאת והשואל באשם, פעמים שהשוכר באשם והשואל בחטאת.

והוא מפרט והולך: הא כיצד? — בכלל, הנשבע שבועת שקר שיש בה כפירת ממון שהוא חייב לשלם מביא קרבן אשם. ואם היה זה ביטוי שפתים שהוא שבועת שקר שאין בה כפירת ממון — הריהו חייב חטאת.

ומפרש: פעמים ששניהם חייבים בחטאת — כגון שמתה הבהמה כדרכה, ואמרו השוכר והשואל כי נאנסה (מתה באונס). ומעתה, שוכר שבין כך ובין כך מיפטר פטור [נפטר] מלשלם, שהרי גם אם מתה כדרכה הוא פטור, נמצא שנשבע השוכר שבועת שקר (לריק) והריהו בחטאת, והשואל שבין כך ובין כך חיובי מיחייב [חייב], שגם אם מתה באונס חייב, גם הוא מביא חטאת, שהרי גם הוא נשבע לשקר בלא להרויח דבר.

פעמים ששניהם באשם — כגון שנגנבה הפרה מהשואל, ואמרו שניהם ש"מתה מחמת מלאכה", דתרוייהו קא כפרי ממונא [ששניהם כופרים ממון], דהא מיחייבי [שהרי היו חייבים] לשלם, ששוכר משלם עבור גניבה, ושואל חייב לשלם גם אם מתה באונס כדרכה וקא פטרי נפשייהו [והם רוצים לפטור את עצמם] בשבועה — הרי זו שבועת כפירת ממון, וכפירתה בקרבן אשם.

שוכר בחטאת ושואל באשם — כגון שמתה הפרה כדרכה, ואמרו שניהם שמתה מחמת מלאכה, שוכר שבין כך ובין כך מיפטר פטור [פטור], שהרי פטור מלשלם עבור אונס — חייב בחטאת, שהיתה זו שבועת שקר לריק, שואל דמיחייב [שמחוייב] כשמתה כדרכה, וקא פטר נפשיה [והוא רוצה לפטור את עצמו] כשהוא טוען שמתה מחמת מלאכה — חייב קרבן אשם.

שוכר חייב באשם ושואל בחטאת — כגון שנגנבה ואמרו מתה כדרכה. שוכר הוא דמיחייב [שחייב] בגניבה ואבידה, וקא פטר נפשיה [והוא רוצה לפטור את עצמו] במתה כדרכה — על כן חייב באשם, ואילו שואל שבין כך ובין כך חיובי מיחייב [חייב] לשלם הרי הוא מביא קרבן חטאת, ושואלים: בעצם

מאי קא משמע לן [מה חידוש השמיע לנו] ר' ירמיה בסדרה זו של הלכות, שלכאורה היא מובנת מעצמה, לפי הכללים הרגילים! ומסבירים: כי בא לאפוקי [להוציא] מדברי ר' אמי, שאמר ר' אמי: כל שבועה שהדיינים משביעים אותה — אין חייבים עליה משום שבועת ביטוי, כלומר, משום שבועת שקר, אלא אם כן נשבע על מנת להרויח בכך ממון, שנאמר: "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים" (ויקרא ה, ד) והוא מפרשו בלשון הדגשה "כי תשבע" — מעצמה, ולא כשאחרים משביעים אותו. על כן קא משמע לן [השמיע לנו] ר' ירמיה שהוא סבור שלא כדברי ר' אמי, שחייב קרבן בכל מקרה של שבועה שנשבע לשקר.

א אתמר [נאמר] שחלקו אמוראים בבעיה הבאה: שומר שמסר לשומר אחר, מה דינו? רב אמר: פטור, ור' יוחנן אמר: חייב.

אמר אביי: לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] של רב, לא מבעיא [נצרכה] לומר שאם היה זה בתחילה שומר חנם שמסר את שמירת החפץ לשומר שכר, דעלויי עלייה [שרי עילה, השביח] את שמירתו, שהרי שומר שכר חייב לשמור בשמירה מעולה יותר, אלא אפילו היה זה שומר שכר שמסר מטעמו לשומר חנם, דגרועי גרעה [שגרע] את שמירתו, בכל זאת פטור. מאי טעמא [מה טעם] — דהא [שהרי] מסרה, את הפקדון, לבן דעת, ודבר שנמסר לבן דעת, הרי זו שמירה ראויה לו.

ולטעמיה [ולטעמו, לשיטתו] של ר' יוחנן, לא מיבעיא [נצרכה] לומר בשומר שכר שמסר לשומר חנם דגרועי גרעה [שגרע] את שמירתו שחייב, אלא אפילו שומר חנם שמסר לשומר שכר, דעלויי עלייה [שעילה, השביח] את שמירתו על ידי כך — חייב. דאמר ליה [שאומר לו] המפקיד לשומר: אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, ולך מסרתי ולא לאחר.

אמר רב חסדא: הא [דבר זה] שמוסרים בשם רב לאו [לא] בפירוש אתמר [נאמר] על ידי רב אלא מכללא [מכלל, מתוך דבריו] נלמד. וכך היה המעשה: דהנהו גינאי, דכל יומא הוו מפקדי מרייהו גבה דההיא סבתא [אותם גננים שהיו מפקידים בכל יום את מעדריהם אצל זקנה אחת]. יומא חד אפקדינהו לגבי חד מינייהו [יום אחד הפקידו אותם, את המעדרים, אצל אחד מהם] שמע אותו אדם קלא בי הלולא נפק אזל [קול בבית החתונה ויצא ללכת לשם]. אפקדינהו לגבה דההיא סבתא [והפקיד אותם, את המעדרים, בידי אותה זקנה] אדאזל ואתא אגנוב מרייהו [עד שהלך ובא מן החתונה נגנבו מעדריהם].

אתא לקמיה [בא הענין לפני] רב ופטריה [ופטרו] רב את האיש הזה מלשלם, מאן דחזא [מי שראה] את הענין סבר שהטעם היה משום שהוא סובר שהדין בשומר שמסר לשומר שהוא פטור. ולא היא, לא זה היה הטעם, אלא שאני התם דכל יומא נמי אינהו גופייהו גבה דההיא סבתא הוו מפקדי להו [שונה שם, שבכל יום גם כן הם עצמם אצל אותה זקנה היו מפקידים] ובמקרה זה אינם יכולים לטעון שאין רצונם שיהיה פקדונם בידה, ולכן אין השומר חייב.

מסופר: יתיב [ישב] ר' אמי וקאמר לה להא שמעתא [ואמר את ההלכה הזו כולה]. איתיביה [הקשה לו] ר' אבא בר ממל לר' אמי ממה ששנינו במשנתנו: השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה הפרה כדרכה — ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל משלם לשוכר. ואם איתא [ואם יש מקום] לדברי ר' יוחנן, לימא ליה [שיאמר לו המשכיר]: אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, ואסור היה לך להשאיל! אמר לו: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בשנתנו לו הבעלים רשות להשאיל.

ושואלים: אי הכי [אם כך] השואל לבעלים בעי לשלומי [היה צריך לשלם], שהרי מדעתם הושאל לו החפץ! השיב לו: מדובר כאן באופן שאמרו ליה [לו] הבעלים לשוכר: לדעתך, כלומר, אנו מתירים לך להשאיל את החפץ לפי שיקול דעתך ועליך אחריותו.

מתיב [מקשה] באופן אחר רמי בר חמא ממה ששנינו: המפקיד מעות אצל חבירו ואותו חבר צררן והפשילן [שם אותם] בבגדו לאחוריו, או מסרן לבנו ולבתו הקטנים שישמרום, או נעל בפניהם שלא כראוי — בכל אלה חייב, לפי שלא שמר כדרך השומרים.

ונדייק מן המשנה: טעמא [הטעם, דווקא] שמסר לבניו הקטנים, הא [הרי] אם היו אלה גדולים — פטור. אמאי [מדוע]? נימא ליה [שיאמר לו המפקיד] כדברי ר' יוחנן: אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר!

אמר רבא: מכאן אין להקשות, כי ברור לנו שכל המפקיד