סקר
כמה לומדי דף יומי יש במשפחתך הקרובה?






 

פירוש שטיינזלץ

בתורי דנפיש פסידייהו [בשוורים שמרובה הפסדם] שהם גורמים אם אין משגיחים בהם.

א שנינו במשנה שכסות שנמצאה שוטחה לצורכה אבל לא לכבודו. איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים שאלה זו: אם רוצה לשוטחה לצורכו ולצורכה גם יחד, מאי [מה הדין]?

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] תשובה לדבר ממה ששנינו במשנתנו "שוטחה לצורכה", ונדייק: לצורכהאין [כן], הא [הרי] אם היה זה לצורכו ולצורכהלא! ודוחים: מכאן אין הוכחה, כי אימא סיפא [אמור את הסוף] של המשנה: "אבל לא לכבודו", ונדייק מכאן לכבודו בלבד הוא שלא ישטח, הא [הרי] לצורכה ולצורכושפיר דמי [יפה הדבר]. אלא מהא ליכא למשמע מינה משנה זו אין לשמוע ממנה], שהדיוק מתוכה איננו מביא למסקנה.

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה ממה ששנינו בברייתא: לא ישטחנה לא על גבי מטה ולא על גבי מגוד (קולב) לצרכו, אבל ישטחנה על גבי מטה ועל גבי מגוד לצרכה של האבידה, נזדמנו לו אורחים לא ישטחנה לא על גבי מטה ולא על גבי מגוד, בין ששוטחה לצורכו בין לצורכה, הרי מכאן ראיה שלצורכו (להתכבד בפני האורחים) ולצורכה אסור!

ודוחים: משם אין ראיה, שכן שאני התם [שונה שם] דמקלא קלי לה [שהרי הוא כשורף אותה] אי [אם] משום עינא [עין הרע] שתשלוט בה, אי [או] משום גנבי [הגנבים] שידעו שיש בביתו חפץ כזה ויבואו לגנבו.

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו בברייתא בדיני עגלה ערופה, שלצורך זה יש לקחת עגלה שלא עשתה כל מלאכה: אם הכניסה לרבקה (קבוצה של פרות) ועגלה זו דשה איתן — הרי זו כשירה, שלא נתכוון שתדוש. אבל אם הכניסה בשביל שתינק מאמה ובינתיים גם תדושפסולה. והא הכא [והרי כאן] שלצורכו ולצורכה הוא, שהרי לשניהם יש תועלת בזה, וקתני [ושנה] שהיא פסולה!

ודוחים: משם אין להוכיח, שכן שאני התם [שונה שם] שאמר קרא [הכתוב]: "עגלת בקר אשר לא עבד בה אשר לא משכה בעול" (דברים כא, ג), ומלשון זו למדים שנפסלת על ידי כל עבודה מכל מקום.

ומקשים: אי הכי [אם כך], שכל עבודה פוסלתה אפילו רישא נמי [בתחילה גם כן].

ומשיבים: הא לא דמיא [זה אינו דומה] אלא להא [לזו], דתנן [ששנינו במשנה] לגבי פרה אדומה, שאף בה אסור לעשות כל מלאכה: אם שכן עליה עוףכשירה, שבודאי אין זו מלאכה ואין זה בגדר עול, אם עלה עליה זכרפסולה. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] ההבדל?

ומסבירים שהוא כדברי רב פפא, שאמר רב פפא: אי כתיב [אילו היה כתוב] "עובד" וקרינן [והיינו קוראים] "עובד" שהוא לשון המתייחסת לדבר שנעשה מעצמו — הוה אמינא [הייתי אומר] אפילו ממילא גם ללא כוונה, כיון שנעשתה בה עבודה כל שהיא — נפסלה. ואי כתיב [ואילו היה כתוב] "עבד" וקרינן [והיינו קוראים] "עבד" בלשון פועל, הוה אמינא [הייתי אומר]: שלא תאסר עד שעבד בה איהו [הוא] ברצון ומדעת.

השתא דכתיב [עכשיו שנאמר] "עבד" וקרינן [ואנו קוראים] "עובד"בעינן [צריכים אנו שיהיה] "עבד" דומיא [בדומה] ל"עובד". וכך נשווה: מה "עבד" דניחא ליה [שנוח לו] שעשה את הדבר מרצונו, אף עובד כשנעשתה עבודה מעצמה צריך להיות בה תנאי זה דניחא ליה [שנוח לו הדבר], וכיון שבשכינת העוף אין לו כל ענין — לכן כשרה היא, אבל אם עלה עליה זכר שיכולה להתעבר ולהוליד כמותה, הרי נוח לו בכך ולכן היא נפסלת.

ב שנינו במשנה שכלי כסף וכלי נחושת משתמש בהן לצרכם וכן בשאר כלים למיניהם. תנו רבנן [שנו חכמים]: המוצא כלי עץ משתמש בהן בשביל שלא ירקבו מחוסר שימוש, כלי נחושת משתמש בהן לצורך חמין, אבל לא על ידי האור [האש] ממש, מפני שמשחיקן, שגורם להם שישתחקו על ידי כך, ואילו כלי כסף משתמש בהן רק בצונן אבל לא בחמין, מפני שמשחירן על ידי החמין. מגריפות וקרדומות שמצא משתמש בהן בשביל דבר רך, אבל לא בקשה מפני שמפחיתן. כלי זהב וכלי זכוכית שאינם מתקלקלים כלל לא יגע בהן עד שיבא אליהו.

ומעירים: כדרך שאמרו באבידה כך אמרו בפקדון. ותוהים: פקדון מאי עבידתיה גביה [מה מעשהו אצלו]? כלומר, מי הרשה לו לטפל בחפץ שנמסר לו כפקדון? יבוא בעל הפקדון ויטפל בו! אמר רב אדא בר חמא אמר רב ששת: מדובר כאן בפקדון שהלכו בעליהן למדינת הים ואינם עתידים לחזור אלא לאחר זמן מרובה, ומתוך אחריותו של השומר לשמירת הפיקדון צריך הוא לעשות בכלי שימוש מה.

ג שנינו במשנה כי מי שמצא שק או קופה וכל דבר שאין דרכו של המוצא כרגיל ליטול מפני כבודו — הרי זה לא יטול, ואינו עובר משום ביטול מצווה. ושואלים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו], מה מקורם במקרא? ומשיבים, דתנו רבנן [ששנו חכמים] על המקרא: "לא תראה את שור אחיך או את שיו נידחים והתעלמת מהם" (דברים כב, א). ולמדים מלשון הכתוב פעמים שאתה מתעלם מן האבידה ברשות ופעמים שאי אתה מתעלם.

הא [הרי] כיצד מתעלם? — אם היה המוצא כהן והיא, האבידה, בבית קברות, שאסור לכהן להכנס לבית הקברות, או שהיה זקן ואינה לפי כבודו לטפל בה, או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו ואם יבוא להחזיר את האבידה יפסיד ביותר, לכך נאמר: "והתעלמת מהם".

ושואלים: למאי איצטריך קרא [למה, לאיזה מהדברים הללו הוצרך הכתוב] לפרש להתיר בענין זה? אילימא [אם תאמר] לכהן והיא בבית הקברות — אולם זה איננו צריך מקרא, שהרי זה פשיטא [פשוט, מובן מאליו], שכן האי [זה] מצוות השבת אבידה מצוות עשה ("השב תשיבם". שם), והאי [וזה] האיסור להיטמא למת מצוות לא תעשה ("לנפש לא יטמא בעמיו". ויקרא כא, א), וגם מצוות עשה ("קדושים תהיו". שם יט, ב), ולא אתי [בא] דבר שהוא מצוות עשה ודחי [ודוחה] את לא תעשה ועשה, ותו [ועוד] טעם: לא דחינן איסורא מקמי ממונא [אין אנו דוחים דבר של איסור מלפני ענין של ממון].

אלא אם תאמר שהפסוק בא לענין שמלאכתו שלו מרובה משל חבירו — אולם דבר זה נלמד ממקור אחר, מדברי רב יהודה אמר רב נפקא [יוצא הדבר], שאמר רב יהודה אמר רב: נאמר במקרא "אפס כי

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר