דשתיך טפי [שהיה חלוד הרבה], שברור שהוטמן שם לפני זמן רב.

א שנינו במשנה כי המוצא דבר בכותל חדש, מחציו ולחוץ — שלו, מחציו ולפנים — של בעל הבית.

לענין מציאת דבר בחור שבכותל אמר רב אשי: אם היתה זו סכינא [סכין], הבעלות עליה נקבעת בתר קתא [לפי הקת], שאם קת הסכין לצד פנים — מן הסתם בני החצר הניחוה שם, ואם קתה לחוץ — מסתמא מישהו מן החוץ הניחה כך. וכן הבעלות על כיסא [כיס] נקבעת בתר שנציה [אחר השנצות], החוטים שבהם קושרים את פי הכיס.

ושואלים: ואלא מתניתין דקתני [משנתנו ששנה בה] מחציו ולחוץ — שלו, מחציו ולפנים — של בעל הבית, מה טיבו של סימן זה? ולחזי [ונראה], אי קתא לגאו אי קתא לבר, אי שנציה לגאו אי שנציה לבר [אם קת הסכין לפנים, אם הקת לחוץ, אם שנציו של הכיס לפנים אם שנציו לחוץ]! ומשיבים: מתניתין [משנתנו] מדברת בדברים שאין להם צורה וצדדים מוגדרים, וכגון באודרא ונסכא בסמרטוטים או טבלת מתכת].

תנא [שנה החכם]: אם היה כותל ממולא מהן, כגון במטבעות — חולקין המוצא שמבחוץ ובעל הכותל. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכך הדין, שהרי לפי האמור במשנה רואים שהדבר שייך לשני הצדדים! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקום שהיה הכותל משפע בחד גיסא [משופע בצד אחד], מהו דתימא [שתאמר] כי מתחילה היו המטבעות בצד הגבוה, ומשם אשתפוכי אישתפוך [נשפכו] ולכן הכל שייך למי שהצד הגבוה הוא בחלקו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שבכל זאת אינו כן, שכיון שאי אפשר להוכיח שכך היה, הולכים על פי המצב בהווה.

ב שנינו במשנה שאם היה בעל הבית משכירו, את ביתו, לאחרים, אפילו מצא אדם דבר בתוך הבית — הרי אלו שלו. ושואלים: אמאי [מדוע] נאמר כן? ליזיל בתר בתרא [נלך אחר האיש האחרון] שהיה בבית, שמסתבר שהוא איבד את החפץ.

מי [האם] לא תנן [שנינו במשנה]: מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה בירושלים — לעולם מעשר, שיש לשער שאין אלה כספי חולין אלא כספי פדיון מעשר שני, כיון שהרבה מאד אנשים מביאים לירושלים סכומים גדולים של פדיון מעשר שני שלהם, ובכסף זה קונים בהמות לזבחי שלמים, ולכן המעות הן תמיד מעות מעשר. אם נמצאו מעות בהר הבית — הרי הן חולין, שמן הסתם כבר הוציא הבא למקדש את כספי המעשר שלו לפני בואו להר הבית, והכסף שנשאר ברשותו כסף חולין הוא.

ואם מצא כסף בשאר מקומות בירושלים, אם היה זה בשאר ימות השנה — מן הסתם זהו כסף חולין, אם היה זה בשעת הרגל, שרוב המצויים בעיר עולי רגל הם ומביאים כספם בידם — כל מה שמצא מעשר.

ואמר ר' שמעיה בר זעירא: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? מדוע אומרים שמיד לאחר הרגל כספי חולין הם? — הואיל ושוקי ירושלים עשוין להתכבד (להיות מנוקים במאטטאים) בכל יום, ובוודאי כבר נמצא כל הכסף שאבד ביום אתמול. ולענייננו: אלמא אמרינן [מכאן שאנו אומרים] קמאי קמאי אזלו, והני אחריני נינהו [ראשונים ראשו נים הלכו להם ונמצאו, ואלה אחרים הם]. הכא נמי [כאן גם כן] בבית נאמר: קמא קמא אזל והני דבתרא נינהו [ראשון ראשון הלך והמעות הללו של האחרון שהיה בבית הן]!

אמר ריש לקיש משום [בשם] בר קפרא: כגון שעשאו את הבית פונדק לשלשה מישראל, וכיון שהיו רבים, כל מה שאיבדו שם נעשה כהפקר.

ומעירים: שמע מינה [למד מכאן] שהלכה כשיטת ר' שמעון בן אלעזר שהמוצא במקום שמצויים בו רבים רשאי לקחת לעצמו אפילו ברוב ישראל, ותיפתר בעיה שעד כה לא מצאנו לה פתרון!

ודוחים: אין הכרח לפרש כך, אלא אמר רב מנשיא בר יעקב: כגון שעשאו פונדק לשלשה גוים ואנחנו מניחים שהם שאיבדו את החפץ.

רב נחמן אמר בשם רבה בר אבוה: אפילו תימא [תאמר] שהיו שם שלשה מישראל ובכל זאת לא תיפתר השאלה העקרונית, כי כאן יש מצב מיוחד, מאי טעמא [ומה טעם הדבר]? — האדם ההוא שנפל מיניה מיאש [שנפל ממנו הכסף ודאי מתייאש] במצב זה, ומדוע? מימר אמר [אומר הוא] בלבו: מכדי איניש אחרינא [הרי אדם אחר] לא הוה בהדי [היה איתי] אלא הני [שני אנשים אלה], אמרי קמייהו [אמרתי לפניהם, להם] כמה זמני ליהדרו [פעמים שיחזירו] לי, ולא הדרו [החזירו] לי, והשתא ליהדרו [ועכשיו יחזירו]?! אי דעתייהו לאהדורה אהדרוה ניהלי [אם היה בדעתם להחזיר היו כבר מחזירים אותה לי], והאי [וזה] שלא אהדרוה [החזירוה] לי ודאי בדעתייהו למיגזלה [בדעתם היה לגזול אותה], וכיון שאינו יכול לעשות להם דבר ממילא התייאש מן המטבע. ולכן אם מצא הבא אל הבית דבר היה זה בודאי כבר לאחר יאוש.

ומעירים: ואזדא [והולך] רב נחמן לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר רב נחמן: ראה סלע (מטבע)