ובאושפיזא [ובמלון] שרשאי לספר שלא קיבלוהו בפנים יפות כל כך במלון, כדי שלא יבואו הכל להיטפל לאותו אדם ולהתאכסן בביתו. ושאלו: מאי נפקא מינה [מה יוצא מכאן] הלכה למעשה, ממה שלמדנו שבדברים אלה משנים תלמידי חכמים? אמר מר זוטרא: לאהדורי ליה אבידתא בטביעות עינא [לענין להחזיר לו אבידה בטביעות העין]. אי ידעינן ביה [אם יודעים אנו בו] שהוא לא משני [משנה] אלא בהני תלת [בשלושה אלה] — מהדרינן ליה [מחזירים אנו לו] את אבידתו, ואי משני במילי אחריני [ואם משנה גם בדברים אחרים] — לא מהדרינן ליה [אין אנו מחזירים לו], שחוששים שמא שיקר.

בהמשך לדבר זה על הדרישות הגבוהות להתנהגות מוסרית של תלמיד חכם מסופר: מר זוטרא חסידא [החסיד] אגניב ליה כסא דכספא מאושפיזא [נגנב לו כוס של כסף מבעל בית המלון שלו] ולא ידעו מי גנבו. חזיא לההוא בר בי רב דמשי ידיה ונגיב בגלימא דחבריה [ראה תלמיד אחד שרוחץ את ידיו ומנגב אותן בגלימה של חבירו]. אמר מר זוטרא: היינו האי [זהו זה] האיש שלא איכפת ליה אממונא דחבריה [לו מממון חבירו], כפתיה ואודי [כפתו אותו והודה] האיש שהוא שגנב את הכוס.

תניא [שנויה ברייתא]: מודה ר' שמעון בן אלעזר בכלים חדשים שכבר שבעתן העין שעליהם חייב להכריז. ואלו הן כלים חדשים שלא שבעתן העין שאינו חייב להכריז, כגון בדי (צרורות) של מחטים, וצרורות של צינוריות (מסגרות) ומחרוזות של קרדומות. כל אלו שאמרו, אימתי הם מותרים? בזמן שמצאן אחד אחד, אבל אם מצאן שנים שנים — חייב להכריז, כיון שיש כבר סימן במספר החפצים שאבדו.

ושואלים: מאי [מה פירוש] בדי? ומשיבים: שוכי [כעין ענפים] ואמאי קרו ליה [ומדוע קוראים להם] "בדי"? — דבר דתלו ביה מידי [שתולים בו דברים] "בד" קרו ליה [קוראים אותו]. כי ההוא דתנן התם [וכמו זו ששנינו במשנה] בהלכות לולב: עלה אחד בבד אחד כלומר, בענף אחד.

א באותה ברייתא שהבאנו שנינו עוד: וכן היה ר' שמעון בן אלעזר אומר: המציל מן הארי, או מן הדוב, או מן הנמר, או מן הברדלס, או מן זוטו (גאותו) של ים, או משלוליתו (שטפונו) של נהר, וכן המוצא בסרטיא (דרך המלך) או בפלטיא (כיכר ציבורית) גדולה, או בכל מקום אחר שהרבים מצויים שם, כל אלו — הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתיאשין מהן.

בענין זה איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: כי קאמר [כאשר אמר] ר' שמעון בן אלעזר דין זה במוצא במקום שהרבים מצויים שם, האם מדובר דווקא כשהיה זה במקום שיש שם רוב גוים, אבל אם היה במקום ששם רוב ישראל — לא, אינו מתייאש, שכן סומך המאבד שיהודים יחזירו לו את האבידה, או דלמא [שמא] אפילו ברוב ישראל נמי [גם כן] אמר, שכיון שיש שם רבים כבר נתייאש המאבד?

ואם תמצא לומר כלומר, אם תחליט כי אפילו ברוב ישראל נמי [גם כן] אמר, האם פליגי רבנן עליה [חלוקים חכמים עליו], או לא פליגי [חלוקים עליו]?

ואם תמצא לומר פליגי [שחלוקים], האם לומר כי ברוב ישראל ודאי פליגי [הם חולקים], אולם עדיין יש לשאול האם גם ברוב גוים פליגי או לא פליגי [חולקים או אינם חולקים]?

ואם תמצא לומר פליגי [חולקים] אפילו ברוב גוים, האם הלכה כמותו או אין הלכה כמותו?

אם תמצא לומר שהלכה כמותו, האם זה דוקא ברוב גוים או אפילו ברוב ישראל? והרי כאן שאלות רבות המתבססות זו על זו.

כדי לברר אותן מציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו בברייתא: המוצא מעות בבתי כנסיות, או בבתי מדרשות, או בכל מקום שהרבים מצויים שם — הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתיאשין מהן. ומעתה נברר: מאן שמעת ליה דאזיל בתר רובא [מי שמעת אותו שהולך אחר הרוב], שסבור שמשגיחים בענין זה של רבים מצויים, הרי ר' שמעון בן אלעזר הוא, ואם כן שמעת מינה [לומד אתה מכאן] כי אפילו ברוב ישראל נמי [גם כן] אמר, שהרי מדובר כאן בבתי כנסיות ובתי מדרשות שהם מקומות שרק יהודים מצויים בהם.

ודוחים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? בשמצא כספים מפוזרין שאין בהם סימן, ותוהים על כך: אי [אם] מדובר במפוזרין מאי אריא [מה שייך, מדוע דווקא] אמר במקום שהרבים מצויים שם? אפילו במקום שאין הרבים מצויין שם הרי אלו שלו, שהרי אמרנו שלדעת הכל מעות מפוזרות של המוצא הן!

אלא יש לחזור מתירוץ זה, ולעולם יש לומר שמדובר בכספים צרורין, והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים]? — בבתי כנסיות של גוים, שהמונח "בית כנסת" כולל גם מקומות כינוס של גוים, ותוהים: בתי מדרשות מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הלא ודאי כאן מדובר בדבר מיוחד לישראל! ומשיבים: אפשר לומר בתי מדרשות דידן [שלנו] דיתבי בהו [שיושבים בהם] גוים, כגון שיושבים שם שומרים או שמשים גוים. ומעירים: השתא דאתית להכי [עכשיו שהגעת לכאן] להסביר כך, יכול אתה לפרש גם כן בתי כנסיות נמי דידן [גם כן שלנו], דיתבי בהו [שיושבים בהם] גוים, ועל כל פנים, אין לפתור מכאן את בעייתנו.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו במשנה: עיר שגוים ויהודים מצויים בה, מצא בה אבידה, אם רוב ישראל שם — חייב להכריז, אם רוב גוים — אינו חייב להכריז. ונדקדק בזה: מאן שמעת ליה דאמר אזלינן בתר רובא [מי שמעת אותו שאומר, שהוא סבור שהולכים אחר ריבוי האנשים]? — ר' שמעון בן אלעזר הוא, ואם כן, שמעת מינה [למד מכאן]: כי קאמר [כאשר אמר] ר' שמעון בן אלעזר הלכה זו הרי היא ברוב גוים, אבל ברוב ישראל — לא!

את ההוכחה הזו דוחים: אפשר לומר כי הא מני [משנה זו כשיטת מי היא]? — רבנן היא [כשיטת חכמים היא] החולקים על ר' שמעון. ואומרים: אם כן מכל מקום תפשוט מינה [תפתור מכאן] בעיה אחרת שלנו, שהרי מוכח מכאן דמודו ליה רבנן [שמודים לו חכמים] לר' שמעון בן אלעזר ברוב גוים!

ודוחים: אלא יש לתרץ אחרת: לעולם אותה משנה כשיטת ר' שמעון בן אלעזר היא, ובדרך כלל אפילו ברוב ישראל נמי [גם כן] סבור הוא שהאבידה של המוצא, ואולם הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? — במקרה מיוחד שהיה הכסף טמון באחד המקומות שם. ומקשים: אי [אם] בטמון מאי עבידתיה גביה [מה מעשהו אצלו], כלומר, מה לו לאדם לקחת דבר שברור שאחד הניחו שם מדעתו שכיון שהניחו שם — יבוא בעליו ויקחהו! והתנן [והרי שנינו במשנה]: מצא כלי באשפה, מקום שהכל משליכים בו גרוטאות שונות, אם היה הכלי מכוסה — לא יגע בו שוודאי הטמינו שם אדם בכוונה, ואם היה הכלי מגולה — נוטל ומכריז.

ומתרצים: יש לומר כאן כדאמר [כפי שאמר] רב פפא שם, שמדובר באשפה שאינה עשויה לפנות, כלומר, היה זה גל גרוטאות שלא היה מיועד להיפנות משם כלל, ונמלך עליה בעל המקום לפנותה ונמצאו בה כלים, שאז ראוי למוצא לקחת אותם ולהכריז עליהם, שאם לא יעשה כן — יזרק הכל. הכא נמי [כאן גם כן] יכול אתה לפרש שמדובר באשפה שאינה עשויה לפנות, ונמלך עליה לפנותה ומצא בה אבידה מונחת שם. ואז הולכים אחר רוב האנשים שבעיר, אם רובם יהודים — מכריז, ואם לאו — אינו חייב להכריז. ואין מכאן כל ראיה לענייננו.