וכן נהר הירדן או נהר אחר שנטל מזה ונתן לזה, בכל אלה מה שנטל — נטל, ומה שנתן — נתן, וזה שהגיעו הדברים לידיו אינו צריך להחזירם.

ומעתה, בשלמא [נניח] גזלן וירדן אפשר לומר דקא חזי להו ומיאש [שהוא רואה אותם שנטלו ממנו ומתייאש], ולכן מי שהגיעו הדברים אליו זכה בהם, שהרי הם לאחר יאוש. אלא גנב, מי קא חזי ליה דמיאש [האם הוא רואה אותו שהוא מתייאש]? הרי גנב עושה מעשיו בסתר, ושמא אין הבעלים יודעים שהחפץ נגנב, ויתכן שלא יתייאשו עד לאחר זמן, ובכל זאת אומרים אנו שהדבר מותר מיד למקבלו. תרגמה [הסביר אותה] רב פפא שכאן לא מדובר בגנב רגיל אלא בלסטים (גנב) מזוין הנוטל בחוזקה ובגלוי, אבל לאחר שלקח הוא מסתתר ובורח מן הבריות ואינו ידוע לכל כגזלן אחר. ומקשים: אי הכי היינו [אם כך הרי הוא] גזלן ומה ההבדל בינו ובין גזלן שנזכר תחילה? ומסבירים: תרי גווני [שני מיני] גזלן שנה, אבל בעיקרו של דבר בשניהם היתה הנטילה בידיעת הבעלים.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת ממה ששנינו: שטף נהר קוריו (קורותיו) של אדם או את אבניו, ונתנו בתוך שדה חבירו — הרי אלו שלו, של בעל השדה, מפני שנתיאשו הבעלים. ונדייק מלשון הברייתא: טעמא [הטעם, דוקא] שנתיישו הבעלים, הא סתמא [הרי אם היה הדבר סתם] — לא, ומשמע מכאן שאין יאוש אלא מדעת! ודוחים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] כשיכול בעל החפצים להציל ולא הציל, והרי זה כהפקר ברור.

ומקשים: אי הכי אימא סיפא [אם כך אמור את סופה של הברייתא]: אם היו הבעלים מרדפין אחריהם אחר הדברים שאיבדו — חייב להחזיר. ומעתה: אי [אם] מדובר פה ביכולין להציל — מאי אריא [מדוע דווקא] במרדפין? אפילו כשאין מרדפין נמי [גם כן] לא יצאו החפצים מבעלותם שלהם, שהרי לא התייאשו מהם! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? — שהיו הבעלים יכולין להציל על ידי הדחק, במאמץ ובקושי. ולכן, אם מרדפין הם אחר חפציהם, הרי זה מוכיח כי לא אייאוש [התייאשו] מהם, אם אין מרדפין אחריהן — ודאי שאייאושי מיאש [התייאשו].

א ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] ראיה מתחום שונה. כיצד אמרו דין זה שהתורם תרומה לכהן מן התבואה שלא מדעת הבעלים בכל זאת תרומתו תרומה? — הרי שירד לתוך שדה חבירו וליקט מן הפירות לצורך בעל הבית ואף תרם תרומה לכהן שלא ברשות, אם בעל הבית חושש שהיה במעשה זה של החבר משום גזל — אין תרומתו תרומה, שהרי הדבר נעשה בניגוד לרצון בעל הבית, ואם לאו [לא] — תרומתו תרומה.

ומנין הוא התורם יודע אם חושש בעל הבית משום גזל ואם לאו [לא]? דוגמא לכך, הרי שבא בעל הבית ומצאו שהוא תורם מן השדה, ואמר לו: "כלך [לך] אצל יפות" כלומר, צריך היית לבחור לשם תרומה יפות יותר. ואז, אם אכן נמצאו יפות מהן בשדה — הרי זו הוכחה שבעל הבית מרוצה במעשה זה, וכיון שנמצא שבעל הבית הסכים בדיעבד לאחר מעשה לתרומה זו — תרומתו תרומה, ואם לאו [לא], שלא נמצאו יפות מהן, משמע שכעס בעל הבית עליו ורק בלעג אמר לו "כלך אצל יפות", וממילא מובן שלא הסכים לתרומה מעיקרה, ולכן אין תרומתו תרומה. ואולם אם ליקטו הבעלים והוסיפו עליהן על פירות שתרם אותו אדם בין כך ובין כך — בין שאמר לו ונמצאו יפות מהו, בין שלא נמצאו — תרומתו תרומה, שהרי הוספה זו על התרומה ראיה היא שהסכימו הבעלים למעשה.

ומעתה נברר את הרעיון: וכי [וכאשר] נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה, אולם אמאי [מדוע] יהא כן? הלא בעידנא [בזמן] שתרם הא [הרי] לא הוה ידע [ידע] שהבעלים יסכימו בעתיד, ואם כן, מכאן נובע כי דבר המתברר לאחר מעשה כאילו היה ברור כבר בשעת מעשה, וקשה איפוא לאביי! תרגמה [הסביר אותה] רבא את הברייתא הזו אליבא [על פי שיטתו] של אביי באופן זה: שמדובר כאן באופן דשויה [שמינה] מתחילה את האיש הזה לשליח, והספק היה רק לאיזה שיעור נתכוונו הבעלים לתרום.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לפרש את הברייתא גם ללא הקושיה על אביי, דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר שלא שוויה [שאם עולה על דעתך לומר שלא מינה אותו] שליח כלל, מי הויא [האם תהיה] תרומתו תרומה? והא [והרי] בפסוק שממנו למדים אנו שאפשר להפריש תרומה על ידי שליח אמר רחמנא [אמרה התורה] "כן תרימו גם אתם תרומת ה'..." (במדבר יח, כח), גם בא לרבות (להוסיף) שלוחכם. ומכאן נלמד: מה אתם נותנים תרומה לדעתכם ומרצונכם, אף שלוחכם לדעתכם. ואם כן שליח שלא מדעת אינו יכול להפריש תרומה.

אלא הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון דשויה [שמינה אותו] בעל הבית לאדם זה כשליח לתרומה עבורו. ואמר ליה [לו]: זיל [לך] תרום עבורי, ואולם לא אמר ליה [לו] תרום מהני [מפירות אלה] או מתבואה זו דווקא. וסתמיה [וסתם] בעל הבית כי תרום [כאשר הוא תורם] — מהתבואה הבינונית הוא תרום [תורם], לא יפה מדי ולא גרועה מדי, ואזל איהו [והלך הוא, השליח] ותרם מיפות. ואז, אם בא בעל הבית ומצאו ואמר ליה [לו]: "כלך אצל יפות מאלו ", אם נמצאו יפות מהן — תרומתו תרומה שרואים שבעל הבית מתחילה נתכוין לתת בעין יפה, ואם לאו [לא] שאין יפות מהן, נמצא שבעל הבית לא הסכים בלבו, ולכן אין תרומתו תרומה.

אגב הלכה זו מסופר: אמימר ומר זוטרא ורב אשי אקלעו לבוסתנא [הזדמנו לגן הפירות] של מרי בר איסק, אייתי אריסיה תמרי ורימוני ושדא קמייהו [הביא אריסו של מרי בר איסק תמרים ורימונים והניח לפניהם]. אמימר ורב אשי אכלי [אכלו] מן הפירות, מר זוטרא לא אכיל [אכל], שחשש שמא אין הדבר לדעתו של בעל השדה, ויש בכך משום ספק גזל. אדהכי אתא [בינתיים בא] מרי בר איסק בעל השדה, אשכחינהו [מצא אותם אוכלים], ואמר ליה לאריסיה [לו לאריסו]: אמאי [מדוע] לא אייתית להו לרבנן מהנך שפירתא [הבאת להם לחכמים מאותם הפירות המשובחים]?

אמרו ליה [לו] אמימר ורב אשי למר זוטרא: השתא אמאי לא אכיל מר [עכשיו מדוע אין אדוני אוכל]? והתניא [והרי שנינו בברייתא] אם נמצאו יפות מהן — תרומתו תרומה, שדבר זה הוא הוכחה שבעל הבית הסכים למעשה השליח, ואף כאן הרי רואים שבעל הבית הסכים למה שעשה אריסו! אמר להו [להם], הכי [כך] אמר רבא: לא אמרו שכאשר אמר בעל הבית "כלך אצל יפות" תהא זו הוכחה שאכן התכוון למתנה בעין יפה, אלא לענין תרומה בלבד, והטעם — משום שמצוה הוא ואנו סבורים כי ניחא ליה [נוח לו] בעשייתה, אבל הכא [כאן] במתנה כגון זו — משום כסיפותא [בושה] הוא שאמר הכי [כך] שהתבייש מפני החכמים, אבל באמת לא רצה בכך.

ב ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת ליאוש שלא מדעת. בתורה (ויקרא יא, לז–לח) נאמר כי פרי וזרע איננו נטמא (גם אם נגע בו דבר טמא) אלא אם כן ניתנו מים על זרעים אלה, ונתינה זו — דוקא כשהוא מרצון בעל הפירות. טל דינו לענין זה כמים, ושנינו בברייתא: אם עודהו הטל עליהן שמצא את הפירות בעוד הטל עליהם ושמח על הטל הזה, לפי שלחלח את הפירות ושמרם טריים, הרי זה ב" וכי יתן", שנעשים פירות אלה "מוכשרים לקבל טומאה", משום שנתקיים בהם האמור בכתוב "כי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם" (ויקרא יא, לח). נגבו כלומר, התייבשו הפירות מן הסל, כאשר מצא אותם, אף על פי ששמח על הטל שירד עליהם קודם לכן,