סקר
כמה לומדי דף יומי יש במשפחתך הקרובה?






 

פירוש שטיינזלץ

ואמר לאחר זמן "פרעתי כפי שציוו עלי בבית הדין "— הרי זה נאמן בטענתו ויישבע ששילם וייפטר. ואם בא המלוה לפנינו לכתוב עליו אדרכתא — אין כותבין ונותנין לו.

ואולם אם אמרו "חייב אתה ליתן לו" ולא סיימו לומר "צא תן לו" ואחר כך אמר "פרעתי"אינו נאמן, שמן הסתם לא שילם מיד, וכיון שחשוד לשקר אינו נאמן גם בשבועה, אלא יישבע התובע ויטול. ואם בא המלוה לכתוב עליו אדרכתא — כותבין ונותנין לו.

רב זביד משמיה [משמו] של רב נחמן אמר: בין אם אמרו לו בית הדין "צא תן לו", בין אם אמרו לו בית הדין "חייב אתה ליתן לו" ואמר "פרעתי"נאמן. ואם בא המלוה לכתובאין כותבין ונותנין לו.

אלא אי איכא לפלוגי [אם יש מקום לחלק] בין מקרים שונים — הכי [כך] הוא דאיכא לפלוגי [שיש לחלק]: אם אמרו לו "צא תן לו" ואמר החייב "פרעתי" והעדים מעידין אותו שלא פרעו וחזר ואמר "פרעתי" לאחר מכן — הרי הוחזק כפרן לאותו ממון ואינו נאמן עוד להישבע ולהיפטר עד שיפרע לו בעדים.

ואולם אם אמרו לו "חייב אתה ליתן לו" ואמר "פרעתי" והעדים מעידין אותו שלא פרע וחזר ואמר "פרעתי"לא הוחזק כפרן לאותו ממון, ועדיין נאמן בשבועה.

מאי טעמא [מה טעם] אינו מוחזק כפרן? — שכן אשתמוטי הוא קא משתמיט מיניה [משתמט הוא ממנו], סבר [סבור הוא] ואומר לעצמו: אעשה כן עד דמעיינו [שיעיינו] בי רבנן [חכמים] בדיני שנית ויבררו את הענין.

אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: אמר לחבירו "מנה לי בידך, שלווית ממני " והלה, הנתבע אומר: "אין לך בידי כלום", והעדים מעידים אותו שיש לו, כלומר, שאכן לווה ממנו, וחזר הלווה ואמר "פרעתי"הוחזק כפרן לאותו ממון, ואינו יכול להישבע עליו.

כי הא [כמו מעשה זה] ששבתאי בריה [בנו] של ר' מרינוס כתב לה לכלתיה [לכלתו] איצטלא דמילתא [גלימה של צמר מובחר] בכתובתה, וקבלה עליה [וקיבל על עצמו] להיות ערב לכתובתה עבור בנו. אירכס [אבדה] כתובתה של הכלה והיו חילוקי דעות בין הצדדים לענין מה שהיה כתוב בה. אמר לה: "לא היו דברים מעולם", מעולם לא הבטחתי לך גלימה זו. אתו סהדי ואמרי [באו עדים ואמרו]: אין כן] אכן כתב לה כפי שטוענת. לסוף אמר להו [להם]: אכן כתבתי אלא שלאחר מכן "פרעתיה", שכבר נתתי לה גלימה זו. אתא לקמיה [בא הדין לפני] ר' חייא, אמר ליה [לו, לשבתאי]: הוחזקת כפרן לאותה איצטלא, ואין אתה נאמן בענין זה אף בשבועה.

א אמר ר' אבין אמר ר' אלעא אמר ר' יוחנן: היה חייב לחבירו שבועה, ואמר "נשבעתי" והעדים מעידין אותו שלא נשבע, וחזר ואמר נשבעתי לאחר מכן — הוחזק כפרן לאותה שבועה ואין מאמינים לו שנשבע, אלא יישבע הצד השני ויטול.

מסופר כי אמרוה להלכה זו קמיה [לפני] ר' אבהו, אמר להו [להם]: מסתברא מלתא [מסתברים דבריו] של ר' אבין כאשר נתחייב שבועה בבית דין, שלאחר הדיון בבית הדין נתחייב בשבועה, אבל אם חייב את עצמו בשבועה, שהוא הציע לצד שכנגד להישבע — הריהו נאמן, כלומר, לא הפסיד על ידי כך את חזקתו כנאמן, למרות ההכחשה. ומדוע? — עביד איניש דמקרי ואמר [עשוי אדם שיזדמן ויאמר], שאף שהוא חייב את עצמו בכך, כיון שלא הוכרח לעשות זאת על ידי בית הדין, עשוי הוא להתחרט ולחזור בו ואין זו הוכחה שהוא שקרן מועד. אהדרוה [החזירוה], את ההערה הזו של ר' אבהו קמיה [לפני] ר' אבין. אמר להו [להם] למביאי השמועה: אנא נמי [אני גם כן] לחיוב שבועה שנתקבלה לגביו החלטה בבית דין אמרי [אמרתי], שלכך התכוונתי מתחילה ואין בינינו איפוא כל חילוקי דעות.

ומעירים: איתמר נמי [נאמר גם כן] כגון זה: אמר ר' אבין אמר ר' אלעא אמר ר' יוחנן: היה חייב לחבירו שבועה בבית דין ואמר "נשבעתי" והעדים מעידים אותו שלא נשבע, וחזר ואמר נשבעתי לאחר מכן — הוחזק כפרן לאותה שבועה, הרי שאמר במפורש את ההלכה כפי תיקונו של ר' אבהו.

ב אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: המוצא שטר חוב בשוק וכתוב בו הנפק (קיום), וכתוב בו זמנו (זמן כתיבתו) של השטר, והוא בו ביום שמצאו — יחזירו לבעלים. ומדוע?

אי [אם] משום החשש שמא כתב הלווה ללות ולא לוההא [הרי] כתוב בו הנפק ורק המלוה הוא שמביא את שטרו לבית דין לקיימו. אי [ואם] לחשוש משום פרעוןלפריעה בת יומא [אותו יום] עצמו לא חיישינן [אין אנו חוששים], שמן הסתם אין אדם לווה כדי לפרוע באותו יום עצמו.

אמר ליה [לו] ר' זירא לר' אסי: מי [האם] אמר ר' יוחנן הכי [כך]? הא את [הרי אתה] הוא שאמרת משמיה [משמו] של ר' יוחנן: שטר שלוה בו אדם ופרעואינו חוזר ולוה בו באותו שטר, כיון שכבר נמחל שיעבודו של השטר הזה ובטל תוקפו. שהרי שטר אינו אלא רישום של קבלת התחייבות, וכיוון שנפרע השטר, בטלה התחייבות. ואף אם מציג אותו שטר לאחר זמן — הרי לשטר זה אין עוד תוקף, לפי שלא היתה התחייבות חדשה לקיים אותו.

ונברר: אימת [אימתי] היה השטר כתוב? אילימא [אם נאמר] שאף שנכתב התאריך שבשטר להיום ואילו ההלוואה היתה בעצם רק למחר וליומא חרא [או ליום אחר], מאי אריא [מה שייך, מדוע דווקא] שכבר נמחל שעבודו? תיפוק ליה [תצא, תילמד לו] שהוא פסול משום דהוה ליה שטר זה] הוא שטר מוקדם, ותנן [ושנינו במשנה]: שטרי חוב המוקדמין, שהקדים בהם תאריך ההלוואה לעצם ההלוואה — הרי הם פסולין.

אלא לאו [האם לא] מדובר כאן שנכתב השטר ביומיה אותו יום עצמו] וכבר נפרע בו ביום, ורוצה ללוות בו שנית. אלמא, פרעי אינשי ביומיה [מכאן שפורעים אנשים ביומם]!

אמר ליה [לו] ר' אסי: מי קא אמינא דלא פרעי [האם אומר אני שאין אנשים פורעים] כלל, דבר זה יכול להיות, ואולם דלא שכיחי אינשי דפרעי ביומיה קא אמינא [שאין זה מצוי שאנשים יפרעו ביומם אמרתי] ואם מצא אדם שטר כזה, אין לתלות ולחשוש מדבר שאיננו מצוי, אף על פי שהוא עשוי לקרות.

רב כהנא אמר: כאן שאמר ר' יוחנן שיחזיר שטר לבעלים מדובר כשהחייב מודה. ושואלים: אי הכי מאי למימרא [אם כך מה יש לומר]? שאם החייב מודה מדוע לא יחזירו למלוה?

ומשיבים: מהו דתימא [מהו שתאמר] האי מפרע פרעיה [אותו לווה כבר פרעו] והאי דקא [וזה שהוא] אמר לא פרעתיה, הרי זה משום דקבעי מהדר למזפא ביה זמנא אחריתי, ולפשיטי דספרא חייש [שרוצה לחזור ללוות בו פעם אחרת וחושב עבור אותן פרוטות המגיעות לסופר] בשכר עבודתו, שאיננו רוצה לשלם עבור שטר חדש, ומשום כך רוצה שיוחזר השטר כדי שיוכל להשתמש בו, ועל כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאם כן המלוה גופיה לא שבק [עצמו איננו מניח] שיעשו כן. שכן סבר [סבור הוא]: שמעי [שמעו] בי רבנן [חכמים] שהשתמשתי בשטר ישן ומפסדי [ויפסידו] לי את כל השעבודים הכתובים בו.

ושואלים: מאי שנא מהא דתנן [במה שונה הדבר מזה ששנינו במשנה]: מצא שטרי חוב, אם יש בהם אחריות נכסיםלא יחזיר,

ואוקימנא [והעמדנו] זאת, הסברנו כשחייב מודה. ואמרנו: ומשום שמא כתב ללות בחודש ניסן, ואולם לא לוה בפועל עד חודש תשרי, ואתי למטרף [ויבוא לטרוף] לקוחות שקנו מניסן ועד תשרי שלא כדין, שהרי ההלוואה עצמה ושעבוד הנכסים הכרוך בה לא היתה אלא מאוחר יותר.

ולא אמרינן [אמרנו] שאם כן המלוה גופיה [עצמו] לא שביק [מניח] שיהא שטר כזה בידו. דאמר ליה [שאומר לו] ללווה: כתוב שטרא אחרינא [שטר אחר] בתאריך של תשרי, בזמן הנכון דדלמא שמעי רבנן ומפסדי ליה [שמא ישמעו חכמים ויפסידו לי], ואם כן, הרי שאין מתחשבים בנימוק זה!

ומשיבים: אמרי [אומרים] התם [שם] משום דאית ליה רווחא [שיש לו רווח למלוה] דקא טריף [שהוא טורף] לקוחות מניסן ועד תשרי, ומשום כך מינח ניחא ליה ולא אמר ולא מידי [נוח לו הדבר ואינו אומר דבר] אף שיש חשש שמא יתפס. הכא [כאן], כיון דלית ליה רווחא [שאין לו רווח], שסוף סוף שטרא האידנא כתיב [עכשיו הוא כתוב], באותו יום עצמו, מאי איכא [מה יש] לו להרוויח בכך? וכיוון שחושש דקטריף יימצא טורף] לקוחותבשטר שנמחל שיעבודו, לא שביק [אינו מניח] ללווה ללוות בשטר כזה, שכיון שאינו מרויח דבר, נותר בידו איפוא רק החשש שיפסלו חכמים את השטר.

ג אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: הטוען אחר מעשה בית דין, כלומר, התחייבות המוטלת על אדם מכח תקנה קבועה (כגון לשלם כתובה לאשתו שגירש, או מזון האשה והבנות) והוא טוען שכבר פרע את החוב, אלא שאין לו עדים בדבר —

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר