סקר
באיזה גיל התחלת ללמוד דף יומי






 

פירוש שטיינזלץ

ילפינן [למדים אנו] מציאה מגט, ומר סבר [וחכם זה סבור]: שלא ילפינן [לומדים אנו] מציאה מגט, ובכל מקרה יש לחצר דין לעצמו.

ואיבעית אימא: [ואם תרצה אמור] כך: בקטנה כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] דילפינן [שלומדים אנו] מציאה מגט, וכיון שחצירה משום ידה לענין גט, כן היא גם לענין מציאה וקנין. והכא אולם כאן] בדינו של קטן קא מיפלגי [נחלקו],

מר סבר [חכם זה סבור] כי ילפינן [לומדים אנו] קטן מקטנה, שלכאורה אין כל הבדל ביניהם בהלכה. ומר סבר [וחכם זה סבור] שלא ילפינן [לומדים אנו] קטן מקטנה, אלא קטנה שנתרבה בה דין חצר בגט — יש לה דין חצר למציאה, ואילו בקטן לא.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] שמעיקר הדבר אין כאן מחלוקת, אלא מר [חכם זה], אחד מהם אמר חדא [הלכה אחת] שיש חצר לענין גט לקטנה, ומר [וחכם זה], האחר, אמר חדא [דבר אחד, אחר] לענין מציאה ולא פליגי [ואינם חלוקים] כלל.

א משנה עמד בעל שדה וראה אותם אנשים רצין אחר מציאה, כגון שרודפים אחר צבי שבור (שרגלו שבורה) שאינו יכול לרוץ היטב, או אחר גוזלות שלא פרחו עדיין וניתנים להיתפס בנקל, ואמר: "זכתה לי שדי במציאה זו "זכתה לו, אם כי אנשים אחרים הם שהיו רודפים אחרי הצבי או הגוזלות. ואולם אם היה צבי רץ כדרכו, או שהיו גוזלות מפריחין (מתעופפים), ואמר "זכתה לי בהם שדי"לא אמר כלום, שאין חצירו יכולה לקנות לו דבר שאינו נשאר בה מעצמו.

ב גמרא אמר רב יהודה אמר שמואל: זכות קנין זו שאמרנו במשנה הוא דווקא באופן שעומד באותה שעה בצד שדהו, ומכיון שכן הרי זו חצר המשתמרת.

ומקשים: ותקני ליה [ושתקנה לו] שדהו עצמה אף בלא שיאמר במפורש, שהרי אמר ר' יוסי בר' חנינא: חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו!

ומסבירים: הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא בחצר המשתמרת, שהדברים הנמצאים בה משתמרים בעצמם שם, אבל בחצר שאינה משתמרת, אי [אם] עומד הזוכה בצד שדהואין [כן], קנה, אי [ואם] לאלא קנה.

ומוסיפים: ומנא תימרא [ומניין תאמר] שחצר שאינה משתמרת, אי [אם] עומד בצד שדהואין [כן] קנה, אי [ואם] לא עומד בצידה — לא קנה?

דתניא כן שנינו בברייתא]: היה בעל הבית עומד בעיר ואומר: "יודע אני שעומר שיש לי בשדה אחר שאני הנחתיו שם מתוך כוונה שהפועלים יביאוהו והפועלים הם ששכחוהו ואולם אני זוכר אותו ולא יהא שכחה, ולא יהא שייך לעניים, יכול לא יהא בו דין שכחהתלמוד לומר: "כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עמר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה" (דברים כד, יט), וכך יש לדייק מן הכתוב: בשדה ושכחתולא בעיר.

מתחילה מבררים את לשון הברייתא הזו לגופה, שהרי הא גופא קשיא [זו עצמה קשה]: שכן אמרת [אומר אתה] יכול לא יהא שכחהאלמא [מכאן] שהתנא רוצה להוכיח כי בכל זאת הוי [הריהי] שכחה, ונסיב לה תלמודא [ומביא את הלימוד] "בשדה ושכחת" ולא בעיר, אלמא [מכאן] כי לא הוי [אין זה] שכחה, בניגוד להנחה הראשונה!

אלא לאו הכי קאמר [האם לא כך אמר], שכך יש להבחין: אם היה הדבר בשדהשכוח מעיקרו הוי [הריהו] שכחה, אבל זכור ולבסוף שכוח, אין קרוי שכחה, מאי טעמא [מה טעם] הדבר — שכיון דקאי גבה [שעומד לידה] הויא ליה [הרי זו] חצרו וזכתה ליה [לו] בעומר שזכר.

אבל בעיר, אפילו זכור ולבסוף שכוחהויא [הרי זו] שכחה. ומסתבר, כי מאי טעמא [מה טעם] הדבר — דליתיה גביה דלזכי ליה [שאינו שם כדי שתזכה לו חצרו].

ומקשים: ממאי [ממה, מניין יודע אתה שזהו הטעם? דלמא [שמא] גזירת הכתוב היא, שבשדה נהוי [תהא] זו שכחה ובעיר לא נהוי [תהיה] זו שכחה ולא מחמת דיני הקניינים?!

ומשיבים, אמר קרא [הכתוב]: "לא תשוב לקחתו" (דברים כד, יט), לרבות שכחת העיר. הרי שגם שכחת העיר קרויה שכחה, ואם כן טעם החלוקה הנזכר בהיותו בעיר אינו משום ההבדל בין עיר ושדה, אלא משום אפשרות הקנין.

ודוחים: האי מיבעי ליה [כתוב זה נצרך לו] ללאו, ללמד שאם לקח את העומר אחר ששכחו עבר על מצוות לא תעשה!

ומשיבים: אם בא הכתוב רק לצורך זה, אם כן נימא קרא [שיאמר הכתוב] "לא תקחנו", מאי [מה לשון] "לא תשוב"לרבות שכחת העיר.

ומעירים: ואכתי מיבעי ליה [ועדיין צריך לו] לכתוב זה בלשון "לא תשוב" לכדתנן [לכפי ששנינו במשנה]: כל עומר בשדה שעומד עדיין לפניו, ושהוא עתיד לבוא לצד זה של השדה תוך כדי העבודה — אין בו שכחה גם אם שכחו. וכל עומר שנמצא כבר לאחריויש בו שכחה, שהוא ב"בל תשוב".

וזה הכלל: כל שהוא ב"בל תשוב", כלומר שצריך לחזור במיוחד כדי לקחתו — הרי זו שכחה, וכל שאינו ב"בל תשוב" אלא מגיע לשם מעצמו לצורך עבודתו — אינו שכחה. ואם כן לענין זה נצרכה הלשון "תשוב"!

אמר רב אשי: אמר קרא [הכתוב] "יהיה" (שם) ומשם למדנו לרבות שכחת העיר. וכיון שלמדנו שכחת העיר, ודאי החילוק בהלכה הוא משום שדה קונה ואינו קונה.

וכן אמר עולא בביאור משנתנו: והוא שעומד בצד שדהו. וכן אמר רבה בר בר חנה: והוא שעומד בצד שדהו.

איתיביה [הקשה לו] ר' אבא לעולא ממה ששנינו: מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים (נוסעים) בספינה. ולאחר שנזכר שלא עישר פירותיו אמר רבן גמליאל: "עישור (מעשר) שאני עתיד למוד (למדוד, להפריש מתוך שדותי) נתון ליהושע בן חנניה שהוא לוי ומגיע לו מעשר,

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר