סקר
כמה לומדי דף יומי יש במשפחתך הקרובה?






 

פירוש שטיינזלץ

אלא מאי אית [מה יש] לך למימר [לומר], להסביר מפני מה לא חייבו אדם זה לעשר ממה נפשך — כי עשירי ודאי אמר רחמנא [אמרה התורה] שצריך לעשר ולא עשירי ספק. הכא נמי [כאן גם כן] יש לומר: עשירי ודאי אמר רחמנא [אמרה תורה] ולא עשירי ספק.

לגופה של אותה ברייתא אמר ליה [לו] רב אחא מדפתי לרבינא: מאי [מה הן] ספיקות אלה שדובר בהם? אילימא [אם תאמר] שמדובר כאן בספק בכורות, הלא "וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קדש לה'" (ויקרא כז, לב) אמר רחמנא [אמרה תורה], ולא שכבר קדוש מטעם אחר,

וזהו כיון שחלה עליו קדושת בכור מספק שוב אין קדושת מעשר חלה עליו. אלא ספק פדיון פטר חמור, שאם נולד אצל אדם חמור, ולא ברור לו אם חמור זה הוא בכור ("פטר חמור") ומספק נהג בו כבכור ופדה אותו בשה, הרי שה זה הוא ספק פדיון פטר חמור, וכדברי רב נחמן, שאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: ישראל שיש לו עשרה ספק פטרי חמור בתוך ביתו — מפריש עליהן עשרה שיין לפוטרו מן הספק, ומעשרן, מפריש אחד מהם מעשר, והן כולם שלו, שהרי אין הכהן יכול להוכיח שאחד מאלה שייך לו.

ושואלים: מאי הוי עלה דמסותא [מה היה עליה, על בעיה זו של בית המרחץ]? שהרי מן הדיון לא הגענו לידי פתרון. תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה שאמר רב חייא בר אבין: הוה עובדא בי [היה מעשה בבית] רב חסדא כעין זה, ומעשה שהיה לרב חסדא בי [בבית] רב הונא, ופשטה מהא [ופתר את הבעיה מזו] שאמר רב נחמן: כל ממון שאין יכול להוציאו בדיינין מיד המחזיק בו, אם הקדישואינו קדוש.

בעייתנו נפתרה איפוא, אך לגוף דברי רב נחמן שואלים, אם נדייק מכאן, נסיק: הא [הרי] אם יכול להוציאו בדיינים, והקדישוקדוש, אף על גב [אף על פי] שלא אפקיה [הוציאן] עדיין, ואולם, האמר [הרי אמר] ר' יוחנן: גזל מחבירו חפץ ולא נתייאשו הבעלים מן הגזילה — שניהם, לא הבעלים ולא הגזלן, אינם יכולים להקדישו. זה, הגזלן — לפי שאינה שלו, וזה, הבעלים — לפי שאינה ברשותו. משמע שאין אדם יכול להקדיש אפילו חפץ שלו, אם אינו ברשותו ממש.

ומשיבים: מי סברת במסותא [האם סבור אתה שבמרחץ] במטלטלין שבו עסקינן [אנו עוסקים]? לא, במסותא מקרקעי עסקינן [במרחץ שבגוף הקרקעות אנו עוסקים] דכי [שכאשר] יכול להוציאה בדיינין, אין כאן צורך להוציאה מיד המחזיק בה, ולכן כבר עתה ברשותיה קיימא [ברשותו היא עומדת].

א תני [שנה] רב תחליפא בר מערבא [בן ארץ ישראל] קמיה [לפני] ר' אבהו ברייתא זו: שנים אדוקים (מחזיקים) בטליתזה נוטל עד מקום שידו מגעת, וזה נוטל עד מקום שידו מגעת, והשאר, כל מה ששניהם אינם מחזיקים בו, חולקים בשוה. מחוי ליה [הראה לו] ר' אבהו בסימן שהראה בידו, שיש להוסיף שאת השאר חולקים בשבועה.

ושואלים: אלא מתניתין [משנתנו] דקתני דפלגי בהדדי [ששנה בה שחולקים זה עם זה] ולא קתני [שנה] זה נוטל עד מקום שידו מגעת, היכי משכחת לה [כיצד אתה מוצא אותה], כיצד נתאר מצב זה? אמר רב פפא: ששניהם אינם אוחזים בטלית עצמה, אלא דתפיסי בכרכשתא [שאוחזים בציציות] היוצאות ממנה ולכן צריכים הם להשבע ולחלק את כל הטלית.

אמר רב משרשיא: שמע מינה [למד מכאן] מדברי רב פפא כי האי סודרא [סודר זה] שנותן אדם לחבירו כדי לעשות בו קנין, אינו צריך לתת את הסודר כולו, אלא כיון דתפיס ביה [שתפס בו] שיעור כדי שלש על שלש אצבעות, שבכך יש לו ערך מסויים, קרינן ביה [קוראים אנו בו] כבר "ונתן לרעהו" כאמור "וזאת לפנים בישראל ...

לקיים כל דבר, שלף איש נעלו ונתן לרעהו, וזאת התעודה בישראל" (רות ד, ז), דכמאן דפסיק דמי [שכאילו היה חתוך הוא נחשב] כפי שאמרנו בדיני מציאה, ואת אותו חלק שמסר הריהו קני [קונה], עושה קנין בנתינה זו, אף שחלק שבידו מחובר לסודר.

ושואלים: ומאי שנא [ומה שונה] דין זה ממה שאמר רב חסדא, שאמר רב חסדא: נתן הבעל את הגט בידה של האשה ומשיחה (חוט הקשור בגט) בידו, אם הוא במצב שיכול לנתקו (למושכו) ולהביאו אצלו באמצעות החוט — אינה מגורשת, ואם לאו [לא], שאינו יכול וכגון שהחוט חלש מדי — הרי היא מגורשת. משמע, שכל עוד חלק מן הגט בידו, אינו נחשב כאילו ניתן לה!

ומשיבים: יש לחלק: התם [שם] בגט — גט כריתות בעינן, וליכא [צריכים אנו שיהיה, ואין כאן], שהרי לא ניתק הקשר ביניהם לגמרי, וכל עוד יש לבעל קשר כל שהוא בגט אין כאן כריתות. ואולם הכא [כאן] בקניינים נתינה בעינן, והא איכא [אנו צריכים, והרי יש].

אמר רבא: גם אם היתה זו טלית מוזהבת — חולקין. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] ומדוע יהא דינה אחר? ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לאופן דקאי דהבא בי מצעי [שעומד, נמצא, הזהב באמצע], לא בידו של זה ולא בידו של זה.

ותוהים שוב: הא נמי פשיטא [זה גם כן פשוט, מובן מאליו], הרי אמרנו שחולקים בשאר! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לאופן דמיקרב לגבי דחד היה הזהב קרוב יותר אל אחד מהם] אף שלא החזיק בו. מהו דתימא [שתאמר] דאמר ליה [שאומר לו] זה שהזהב קרוב אליו: פלוג הכי [חתוך כך] שנחלק את הטלית בדיוק בקו האמצע בין שנינו, ואז ימצא רוב הזהב בידו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] רבא דאמר ליה [שאומר לו] השני: מאי חזית דפלגת הכי [מה ראית שאתה חותך כך] בקו אמצעי זה? פלוג הכי [חתוך כך] בדרך אחרת, כך שהזהב יתחלק בין שנינו בשווה.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: שנים שהיו אדוקין (מחזיקים) בשטר, המלוה אומר: שלי הוא השטר, שלא נפרע עדין ונפל ממני וחזרתי ומצאתיו, ולוה אמר: השטר אמנם שלך הוא, כלומר, היה שלך, ואולם כבר פרעתיו לך והחזרת אותו לי וממני אבד, בכגון זה — יתקיים השטר בחותמיו, כלומר, יבררו קודם את טיבו של השטר ויבדקו אם העדים שחתמו בו מאשרים אותו, אלו דברי רבי.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: יחלוקו המלוה והלווה בסכום שבשטר, מפני הספק.

ואם נפל שטר כגון זה ליד דיין ואין שני הצדדים מודים למי מהם שייך השטר — לא יוציאו בעלי הדין עולמית את השטר לגבייה, וימתינו עד שתמצא ראיה. ר' יוסי אומר: הרי הוא בחזקתו ויעשו מה שכתוב בו.

את הברייתא הזו מבררים: אמר מר [החכם]: יתקיים השטר בחותמיו. ולכאורה המסקנה למעשה היא: וכאשר אכן יתקיים השטר גבי ליה [גובה אותו] המלוה כוליה [כולו], ושואלים: וכי לית ליה מתניתין [אין לו, איננו מקבל, את הדין ששנינו במשנתנו] בשנים אוחזין בטלית? ואם כן, כמו שבטלית יש לכל אחד מהם חצי, אף בשטר נאמר שלכל אחד מהם יש זכות לחצי השטר ולא יותר!

אמר רבא אמר רב נחמן: בשטר מקוים, כשכבר יש עליו אישור בית הדין שבדקו ומצאוהו שהוא נכון, והריהו כממון — דברי הכל יחלוקו בו, כי פליגי [כאשר הם חלוקים] הרי זה באופן שהיה זה שטר שאינו מקוים עדיין.

רבי סבר: אפילו הלווה מודה בשטר שכתבוצריך המלוה לקיימו אם רוצה לגבות בו. ולכן, אי מקיים ליה פליג [אם יקיימו את השטר הזה בבית דין יחלוק] המלוה עם הלווה, ואי [ואם] לא מקיים ליה [יקיים אותו] המלוה לא פליג [יחלוק]. שאם למשל לא יוכל לאמת את חתימת העדים, לא יקבל מאומה אף שהלווה מודה שאכן לווה בשטר זה.

מאי טעמא [מה הטעם] של רבי? — לדעתו שטר בלתי מקוים חספא בעלמא [חרס בלבד] הוא, שאין לו ערך כל עוד לא נתקיים, מאן קא משוי ליה להאי שטרא [מי הוא זה שעושה אותו, את הנייר הזה לשטר שיש בו ממש] — הלוה, ואולם כיון שתוקפו של השטר תלוי רק בדברי הלוה הא קאמר דפריע [הרי הוא עצמו אומר שהשטר פרוע], ולכן אין ערך לשטר זה, ולפיכך אין לדון בו עד שיתקיים.

ואילו ר' שמעון בן גמליאל סבר: מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, והשטר חזקתו שהוא אמיתי, ואף על גב דלא מקיים ליה [ואף על פי שאיננו מקיים אותו]יחלוקו.

שנינו בברייתא שאם נפל השטר ליד דיין לא יוציאו אותו בעלי הדין מידיו עולמית,

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר