תאמר בעדים, שעל מה שכפר הוא נשבע.

אלא אמר רב פפא: קל וחומר של ר' חייא אתי [בא, נלמד] מגלגול שבועה שעל פי עד אחד. כי אם נתחייב אדם על ידי עד אחד להשבע, יכול התובע לומר לו: אגב שבועה זו, השבע גם על טענות אחרות שיש לי עליך.

ודוחים: מה לגלגול שבועה של עד אחד, שכן שבועה גוררת שבועה בכלל, ואין הדבר נובע מעדותו של העד אלא מהלכות השבועה עצמן, תאמר בעדים שממון קא מחייבי [הם מחייבים] בסכום מסויים, ואין ממון גורר ממון!

וכנגד זה יש לטעון: פיו יוכיח, שהודאת פיו במקצת מחייבתו להשבע גם על השאר. ואם תטען כנגד זה: מה לפיו שכן אינו בהכחשה, נחזור ונאמר: עד אחד יוכיח — שישנו בהכחשה על ידי עדים אחרים ומחייבו שבועה, ואולם אז אפשר לחזור ולטעון:

מה לעד אחד — שכן על מה שמעיד הוא נשבע, תאמר בשני עדים שעל מה שכפר הוא נשבע! וכנגד זה: פיו יוכיח שהוא נשבע על מה שכפר.

ואם כן חזר הדין, כלומר, קל וחומר זה חוזר = סובב במעגל של סברות הפוכות. ואולם יכולים אנו להגיע לידי מסקנה אם נסכם: לא ראי זה כראי זה, ולא ראי זה כראי זה כלומר, אינו דומה דבר זה לדבר זה, ומכל מקום הצד השוה שבהן בכל הדוגמאות שהבאנו שעל ידי טענה וכפירה הם באין, ונשבע על כך, אף אני אביא עדות של עדים, שעל ידי טענה וכפירה הם באין — ונשבע. והוא שאמר ר' חייא.

ודוחים: מה להצד השוה שבהן כולן, בפיו ובגלגול שבועה ובעד אחד, שכן לא הוחזק כפרן, שבכל אלה אין הנתבע מוחזק ככפרן ושקרן, ואנו עדיין מוכנים להאמין לו, שמא הוא דובר אמת, תאמר בעדים שכן הוחזק כפרן על ידי העדות שכנגד טענתו, ושוב אינו נאמן בשבועה להכחישם.

ושואלים לגוף הדבר: ובעדים מי הוחזק [האם מוחזק] ככפרן מי שעדים מעידים כנגדו! והאמר [והרי אמר] רב אידי בר אבין אמר רב חסדא: הכופר במלוה, שעדים מעידים שלוה והוא כופר בכך — כשר לעדות אחרת ואין אומרים עליו שהוכח שהוא שקרן וגזלן, ואינו נפסל מלהעיד בענין אחר. שאנו אומרים: שמא נתכוון הלווה להחזיר את הכסף אחר כך, ולא רצה אלא להשתמט מלפרוע את חובו כעת. ואולם כפר בפיקדון, שטען שלא הופקד בידו כלל, ועדים מעידים ששיקר — פסול לעדות, שהרי כאן אין לו סיבה להשתמט, ואם השתמש בפקדון — גזלן הוא. ואם כך שוב קיים הקל וחומר של ר' חייא, שיפה כוחם של עדים מכוח הודאת עצמו.

אלא פריך הכי [פרוך, הקשה, כך]: מה להצד השוה שבהן — שכן אינן בתורת הזמה, שהרי אין דבר היכול להזים לא את פיו ולא עד אחד, שאף אם העידו עדים בעד אחד ששיקר, אינו נעשה עד זומם לשלם מה שהעיד שקר, תאמר בעדים שישנן בתורת הזמה!

ודוחים: הא לא קשיא [זה אינו קשה] שכן ר' חייא מתורת הזמה לא פריך [אינו מקשה], כלומר, אינו מקבל סוג כזה של הבדל, שהוא כולל כל כך ואינו חד משמעי.

ושואלים עוד: אלא מה דקאמר ותנא תונא [שאמר והתנא שלנו שנה במשנתנו] כמו דברי ר' חייא מי דמי [האם דומה הדבר]? התם [שם] במקרה שאנו מדברים בו בעדים על הלואה, למלוה אית ליה סהדי [יש לו עדים], ואילו ללוה לית ליה סהדי דלא מסיק ליה ולא מידי [אין לו עדים שאינו חייב לו דבר], דאי הוו ליה סהדי [שאם היו לו עדים] ללוה דלא מסיק ליה ולא מידי [שאינו חייב לו דבר] — לא בעי [היה מצריכו] ר' חייא לאשתבועי [להשבע], הכא [כאן] כי היכי דאנן סהדי בהאי [כשם שאנו עדים בזה] — כך אנן סהדי בהאי [אנו עדים בזה], ואם כן אין להשוות את הדברים, ואפילו הכי משתבעי [כך נשבע]!

אלא, עלינו לשנות את הגרסה, ולומר כי איתמר [כאשר נאמר] אותו ביטוי "ותנא תונא" ["והתנא שלנו שנה"] — אאידך [על הלכה אחרת] של ר' חייא איתמר [נאמר], שאמר ר' חייא: אדם הטוען לחבירו "מנה לי בידך" והלה אומר: אין לך בידי אלא חמישים זוז, והילך (הא לך) עכשיו חמישים זוז אלה — חייב להשבע על השאר, אף שעתה, אחר שנתן לו את החמישים שהודה לו בהם, שוב אינו תובע ממנו אלא את חמישים הזוז הנותרים ועליהם הוא כופר בכל.

מאי טעמא [מה טעם] הדבר — הילך נמי [גם כן] כמודה במקצת הטענה דמי [הוא נחשב] ואין לומר שכיון שנותן לו את הדבר שהודה בו, שוב אינו נחשב כמודה במקצת הטענה.

ותנא תונא [ושנה התנא שלנו] כעין זה: שנים אוחזין בטלית.

וכיצד הוא הדמיון — והא הכא [והרי כאן], כיון דתפיס [שתפס] — הלא אנן סהדי דמאי דתפיס [אנו עדים שמה שתפס] האחר הילך הוא, וקתני [ושנינו]: ישבע, משמע שגם אם אמר "הילך" הרי הוא חייב עדיין בשבועה.

רב ששת אמר להלכה: האומר הילך מקצת הטענה שאני מודה בו פטור מלהשבע על השאר. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — כיון שאמר ליה הילך אם כן הני זוזי דקא [אותם זוזים שהוא] מודי בגוייהו [בהם] — כמאן דנקיט להו [כמי שמחזיק אותם] המלוה דמי [הם נחשבים], ואם כן באינך חמשים [בחמישים האחרים] — הא [הרי] הוא לא מודי [מודה] כלל, הלכך ליכא [ועל כן אין] עוד הודאה במקצת הטענה.

ואומרים: ולשיטת רב ששת קשיא מתניתין [קשה משנתנו]! ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רב ששת: השבועה של מתניתין [משנתנו] תקנת חכמים מיוחדת היא. ובדרך כלל הילך פטור.

ואידך [והאחר, ר' חייא] כיצד משיב הוא לטענה זו? — אין [כן] גם הוא אומר שתקנת חכמים היא. ומיהו [ואולם], מכל מקום אי אמרת בשלמא מדאורייתא [נניח אם אומר אתה שמדין תורה] הילך חייב על כן מתקני רבנן [תיקנו חכמים] שבועה כעין דאורייתא [דין התורה], אלא אי אמרת מדאורייתא [אם אומר אתה שמדין תורה] הילך פטור — האם מתקני רבנן [מתקנים חכמים] שבועה דליתא דכוותה בדאורייתא [שאין כדומה לה בתורה]? אלא ודאי יש בסיס בדין תורה לכלל זה, ולכן תקנו חכמים אף כאן שבועה.

מיתיבי [מקשים על כך]: