א משנה שנים שבאו לבית הדין והם אוחזין בטלית, זה אומר: "אני מצאתיה", וזה אומר: "אני מצאתיה". זה אומר "כולה שלי", וזה אומר: "כולה שלי". מה יעשו? — זה, אחד מהם, ישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה — ויחלוקו בה.

וכן אם היה זה אומר: "כולה שלי", וזה אומר: "חציה שלי", כיון שלדברי שניהם חצי מהטלית ודאי שייכת לאחד, והוויכוח ביניהם אינו אלא על החצי האחר, יעשו בדומה לכך: האומר "כולה שלי" — ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים (שלושה רבעים) והאומר "חציה שלי" ישבע שאין לו בה פחות מרביע (רבע), זה נוטל שלשה חלקים, וזה נוטל רביע.

וכן אם היו שנים רוכבין על גבי בהמה, או שהיה אחד רוכב על גבי בהמה ואחד מנהיג, מחזיק באפסר, זה אומר: "כולה שלי", וזה אומר: "כולה שלי" — זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, ויחלוקו.

בזמן שהם מודים זה לזה בטענה או שיש להן עדים כל אחד לטענתו — חולקין בלא שבועה, שאין שבועה אלא במקום שאין ביד הטוענים להוכיח את טענותיהם בדרך אחרת.

ב גמרא שואלים: למה לי למתנא [לשנות] סגנון כפול זה "זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי", והלא לכאורה היא חזרה מיותרת, ליתני חדא [שישנה דיבור אחד] וטענה אחת, ולא יאמר פעמיים "זה אומר" "זה אומר"! ומשיבים: אכן כך צריך להבין, חדא קתני [אחת היא ששנינו], וכך יש לשנות: זה אומר "אני מצאתיה וכולה שלי", זה אומר "אני מצאתיה וכולה שלי".

ושואלים עוד: וליתני [ושישנה] "אני מצאתיה" ודי בכך, ואנא ידענא [ואני יודע] שכוונתו לומר שכולה שלי! ומשיבים: אי תנא [אם היה שונה] "אני מצאתיה" בלבד, הוה אמינא [הייתי אומר]: מאי [מה פירוש] "מצאתיה" שהוא אומר, כוונתו — ראיתיה, כלומר, אני ראיתי תחילה מציאה זו. אף על גב [אף על פי] שלא אתאי לידיה [הגיעה לידו] ולא החזיק בה — בראיה בעלמא קני [בלבד קנה] בה זכות, ואפשר היה לחשוב שיש ממש בטענה כזו, על כן תנא [שנה] "כולה שלי" ללמדנו שבראיה בלבד לא קני [אינו קונה].

ומקשים: ומי מצית אמרת מאי [והאם יכול אתה לומר כי מה הפירוש] "מצאתיה" — ראיתיה, והא [והרי] אמר רבנאי בפירוש הכתוב "וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה" (דברים כב, ג), "ומצאתה" — דאתאי לידיה [שבאה לידו] משמע, שאין לשון מציאה בתורה אלא כאשר מחזיק המוצא את החפץ בידו, ולא די בראיה בלבד.

ומשיבים: אין [כן], לשון "ומצאתה" דקרא [שבכתוב] — אכן דאתא לידיה [שבא לידו] משמע, ומיהו [ואולם] התנא — לישנא דעלמא נקט [לשון העולם, הבריות, תפס], ומדחזי ליה אמר [ומכיון שאדם רואה אותה הריהו אומר]: אנא אשכחית [אני מצאתי], ואף על גב [ואף על פי] שלא אתאי לידיה [בא לידו החפץ] לפי שבראיה בעלמא קני [בלבד קנה], על כן תני [שנה]: "כולה שלי" כדי להשמיענו שבראיה בעלמא [בלבד] לא קני לה [אינו קונה אותה].

ומקשים: אם לשם כך נאמרו הדברים, וליתני [ושישנה] "כולה שלי" ולא בעי [יצטרך] לומר עוד "אני מצאתיה"! ומשיבים: אי תני [אם היה שונה] "כולה שלי" הוה אמינא [הייתי אומר]: בעלמא דקתני [בכלל שכאשר הוא שונה] "מצאתיה" כוונתו שבראיה בעלמא קני [בלבד הוא קונה] על כן תנא [שנה] "אני מצאתיה" והדר תנא [וחזר ושנה] "כולה שלי" שממשנה יתירה (מייתור הלשון של המשנה) אשמעינן [השמיע לנו] שראיה בלבד לא קני [אינה קונה].

לאחר שהגענו לסיכום זה של הפירוש מקשים על עיקרו: ומי מצית אמרת חדא קתני [והאם יכול אתה לומר כי דבר אחד וטענה אחת שנינו]? והא [והרי] בלשון "זה" ו"זה" קתני [שנינו], "זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר כולה שלי" וכו', משמע שיש פה שתי טענות נפרדות, ולא אותה טענה עצמה.

אמר רב פפא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב שימי בר אשי ואמרי לה כדי [ויש אומרים אף אחד לא], שנמסר בלא שם אדם: ברישא [ראשה] ששנינו "זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה" מדובר במציאה שמצאו שנים חפץ אחד, וסיפא [ובסופה] ששנינו "זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי" מדובר בענין מקח וממכר, שכל אחד טוען כי הוא שקנה את החפץ מיד המוכר, וכי החפץ שייך לו,

וצריכא [וצריך] שייאמרו שני המקרים;