מדאמר [מתוך שאומר] "בכל מקום", שמע מינה [למד מכאן] שאסיפא קאי ולקולא [על סופה של ההלכה הוא מתייחס ובא להקל], ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

א שנינו במשנה: ולא לוקחים משומרי פירות עצים ופירות. מסופר: רב זבין שבישתא מאריסא [קנה ענפי גפנים מאריס]. אמר ליה [לו] אביי בשאלה: והא תנן [והרי שנינו] במשנתנו: ולא לוקחים משומרי פירות עצים ופירות! אמר ליה [לו]: הני מילי [דברים אלה אמורים] דווקא בשומר, דלית ליה בגופא דארעא מידי [שאין לו בגוף הקרקע דבר] ולכן אין לו זכות למכור דבר מן הגן, אבל אריס דאית ליה בגוויה [שיש לו בהם חלק], אימא מדנפשיה קא מזבין [אמור משל עצמו הוא מוכר] ואין לחשוד בו שמא הוא גונב.

ועוד בדין קניה משומרי פירות תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: שומרי פירות, לוקחין מהן פירות כשהן יושבין ומוכרין בקביעות והסלין לפניהם, וטורטני (מאזניים) לפניהם, וכולן שאמרו לקונה "הטמן את הדבר שקנית ואל תראהו בגלוי "— אסור. לוקחין מהן מפתח הגינה, אבל לא מאחורי הגינה, שהוא כמקום נסתר, ומסתבר שאינו רוצה שיראו אותו.

ב איתמר [נאמר] שנחלקו בשאלה הבאה: גזלן, מאימת מותר לקנות הימנו דבר, ולא לחשוש שהוא מוכר לו מן הגזל? רב אמר: עד שתהא רוב משלו של היתר, ולא גזול. ושמואל אמר: אפילו היה מיעוט שלו אין צורך לחשוש.

ומסכמים: אורי ליה [הורה לו] רב יהודה לאדא דיילא [השמש] למעשה כדברי האומר שאפילו רק המיעוט שלו אין צורך לחשוש.

ועוד נחלקו ביחס לממון של מסור (מלשין, מוסר ממון חבירו לגויים), רב הונא ורב יהודה, חד [אחד] מהם אמר: מותר לאבדו ביד, וחד [ואחד] אמר: אסור לאבדו ביד.

ומסבירים את שיטותיהם: מאן דאמר [מי שאומר] מותר לאבדו ביד, טעמו, שאנו אומרים: לא יהא ממונו חמור מגופו, והרי אנו יודעים שהמלשינים הם בגדר של אלה שמותר אף להרוג אותם, כדין רודף, ואם כן בוודאי שגם את ממונם מותר לאבד. ומאן דאמר [ומי שאומר] שאסור לאבדו ביד את ממונו של המסור, דלמא הוה ליה זרעא מעליא [שמא יהיו לו זרע צאצאים מעולה] ואותם ילדים כשרים יירשו את הכסף ממנו, וכתיב [ונאמר]: "יכין (רשע) וצדיק ילבש" (איוב כז, יז).

מסופר: רב חסדא הוה ליה ההוא אריסא דהוה תקיל ויהיב תקיל ושקיל [היה לו אריס אחד שהיה שוקל ונותן ושוקל ולוקח ממנו], שהיה מדקדק ביותר בחלוקת הרווחים, סלקיה [סילק אותו] רב חסדא מאריסותו, קרא אנפשיה [קרא על עצמו]: "וצפון לצדיק חיל (רכוש) חוטא" (משלי יג, כב).

ג אגב כך מביאים את הכתוב: "כי מה תקות חנף כי יבצע (יגזול) כי ישל (יטול) אלוה נפשו" (איוב כז, ח), שעל ידי הגזל מאבד ונוטל הקדוש ברוך הוא נפש אדם. רב הונא ורב חסדא נחלקו בפירוש הפסוק, חד [אחד] אמר: הכוונה היא נפשו של הנגזל, וחד [ואחד] אמר: הכוונה היא נפשו של הגזלן.

ומסבירים: מאן דאמר [מי שאומר] נפשו של נגזל — דכתיב [שנאמר]: "כן ארחות כל בצע בצע את נפש בעליו יקח" (משלי א, יט), לומר שהגוזל ממונו של אדם כאילו גזל את נפשו. מאן דאמר [מי שאומר] נפשו של גזלן — דכתיב [שנאמר]: "אל תגזל דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער, כי ה' יריב ריבם וקבע את קבעיהם (גוזליהם) נפש" (משלי כב, כב–כג).

ושואלים: ואידך נמי [והאחר גם כן] הכתיב [הרי נאמר]: "נפש בעליו יקח"! ומשיבים: מאי [מה] פירוש "בעליו"? אין הכוונה לבעליו הראשונים אלא בעליו דהשתא [של עכשיו], כלומר, הכוונה היא יקח את נפשו של הגזלן.

ושואלים: ואידך נמי [והאחר גם כן] כיצד הוא מפרש נפשו של נגזל? הכתיב [הרי נאמר]: "וקבע את קבעיהם נפש"! ומסבירים: בלשון "מה טעם" קאמר [הכתוב אומר] ובאופן זה: מה טעם "וקבע את קבעיהם"? משום דקבעי [שהם קובעים, גוזלים] נפש.

וכעין זה אמר ר' יוחנן: כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה — כאילו נוטל את נשמתו ממנו, שנאמר: "כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח", ואומר: "ואכל קצירך ולחמך יאכלו בניך ובנותיך" (ירמיה ה, יז) שכאשר אוכל את הקציר הרי זה כאילו הורג נפשות הילדים.

ואומר: "מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקיא בארצם" (יואל ד, יט), שעל ידי החמס (שהוא גזל ממון) כאילו שפכו דם. ואומר: "ויהי רעב בימי דוד שלוש שנים... אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבענים" (שמואל ב כא, א).

ומסבירים את הדרשה: מאי [מהו] "ואומר"? מדוע היה צריך להביא ראיות מפסוקים נוספים? — כך צריך להבין: וכי תימא [ואם תאמר] כי מן הפסוק הראשון "את נפש בעליו יקח" אנו למדים שכאילו נוטל נפש דידיה [הנפש שלו] של הנגזל עצמו, אבל נפש בניו ובנותיו לא, על כן תא שמע [בוא ושמע] מן הכתוב הבא: "בשר בניו ובנותיו", שאף בנטילת נפשם הדבר.

וכי תימא [ואם תאמר], הני מילי היכא דלא יהיב דמי [דברים אלה אמורים במקום שאינו נותן כסף] כלל, אלא גוזל ממש, אבל היכא דיהיב דמי [במקום שנותן כסף] לא נחשב הדבר לנטילת נפש, על כן תא שמע [בוא ושמע]: "מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם". שהחמס, שמוגדר כלקיחת דבר שלא ברצון בעליו אף על פי שמשלם לו — נחשב כשפיכת דם נקי.

וכי תימא [ואם תאמר], הני מילי היכא דקעביד [דברים אלה אמורים במקום שהוא עושה] את הדבר בידים, אבל גרמא [כשגורם לכך] בלבד לא, על כן תא שמע [בוא ושמע] את דברי הכתוב "אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבענים", ופירוש הענין: וכי היכן מצינו (מצאנו) שהרג שאול את הגבעונים? אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו הגבעונים מספיקין (מספקים) להן מים ומזון, ועל ידי כך קיפח את פרנסתם מעלה (מחשיב) עליו הכתוב כאילו הרגן.

ד שנינו במשנה: אבל לוקחין מן הנשים כלי צמר ביהודה וכלי פשתן בגליל ועגלים בשרון. ומביאים את מה שתנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: לוקחין מן הנשים כלי צמר ביהודה וכלי פשתן בגליל, אבל לא יינות ושמנים וסלתות, שאין הנשים מצויות למוכרם. ולא קונים כלל מן העבדים, ולא מן התינוקות. אבא שאול אומר: מוכרת אשה בכדי ארבעה וחמשה דינר, כדי לעשות כפה (כיסוי) לראשה כלומר, שבעלה מרשה לה לעבוד מעט ולמכור מעט כדי לקנות לעצמה בגדים נוספים. וכולן שאמרו לקונה להטמין את הדבר שקנה מהם ולא להראותו בגלוי — אסור לקנותו מהם.

גבאי צדקה לוקחין מהן (מנשים וקטנים) דבר מועט, אבל לא דבר מרובה, שיש לחשוש שהם נותנים ממון גנוב, שאינו שלהם.

והבדדין (העובדים בסחיטת השמן בבית הבד) — אנשים לוקחין מהן זתים במידה, ושמן במידה גדולה, שהיא נעשית בפרסום. אבל לא זיתים במועט ושמן במועט בכמות קטנה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לוקחין מנשים זיתים במועד בגליל העליון, שהשמן יקר שם, שפעמים אדם הנזקק לכסף בוש למכור על פתח ביתו, ונותן לאשתו ומוכרת כמות קטנה.

מסופר: רבינא איקלע [הזדמן] לבי מחוזא, אתו נשי דבי מחוזא רמו קמיה כבלי ושירי, קביל מינייהו [באו נשי מחוזא והשליכו לפניו לצדקה שרשראות וצמידים, וקיבל מהם] אמר ליה [לו] רבה תוספאה לרבינא, והתניא [והרי שנינו בברייתא]: גבאי צדקה מקבלין מהן דבר מועט, אבל לא דבר מרובה! אמר ליה [לו]: הני [אלה] לבני מחוזא דבר מועט נינהו [הם], שמשום שהיו עשירים — דברים אלה אינם נחשבים להם כמתנה מרובה.

ה משנה מוכין (מעין חתיכות צמר קטנות) שהכובס מוציא מהבגד תוך כדי כיבוסו — הרי אלו שלו, וחוטים שהסורק מוציא — הרי אלו של בעל הבית. כובס נוטל שלשה חוטין שעל שפת הבגד, שנועדו רק לשמירה והן שלו, יתר מכן משלושה חוטים אלו — הרי אלו של בעל הבית, אם היה חוטים אלה שעל שפת הבגד של צבע שחור על גבי בגד בצבע הלבן — נוטל את הכל והן שלו, שוודאי אין בעל הבית רוצה בהם.

החייט ששייר בסוף עבודתו את החוט והיה ארוך כדי לתפור בו, וכן אם שייר מטלית שהיא בגודל שלש אצבעות על שלש אצבעות — הרי אלו של בעל הבית, ואין אומרים שהוא ויתר בזה לחייט. מה שהחרש (נגר) מוציא במעצד (איזמל דק) — הרי השיירים האלו שלו, ומה שהוא מוציא בכשיל (כלי חיתוך גדול) — הריהו של בעל הבית, ואם היה עושה (עובד) אצל בעל הבית — אף הנסרים (הנסורת) של בעל הבית.

ו גמרא ועוד בענין הכובס במוכין תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: לוקחין (קונים) מוכין מן הכובס ואין חוששים שגזולים הם מבגדים שכיבס לאחרים, מפני שהן שלו, כמבואר במשנה. הכובס נוטל שני חוטין העליונים מן הבגד והן שלו.