לא צריך לאהדורי עליה כולי האי [לחזר עליו כל זאת] ולדקדק בכל הפרטים וההוכחות הללו.

ושואלים: ומדוע? ודלמא איצטריך ליה זוזי וזבין [ושמא הצטרכו לו כספים ומכר] בכל זאת, למרות שאינו רגיל בכך! אמר רב אשי: הרי יצא לו שם גניבה בעיר, ועל כך בעיקר אנו סומכים.

א ועוד בענין זה הנזכר במשנה איתמר [נאמר]: גנב ומכר את החפצים שגנב לאחר, ואחר כך הוכר הגנב שנודע מי הוא, נחלקו חכמים עם מי מתדיין הבעלים, האם עם הגנב או עם הקונה. רב משמיה [משמו] של ר' חייא אמר: הדין (ההתדיינות) של הבעלים שנגנב ממנו החפץ, הוא עם הראשון, כלומר, עם הגנב, וממנו הוא תובע את הגניבה, ולא עם הקונה מהגנב. ר' יוחנן משמיה [משמו] של ר' ינאי אמר: הדין עם השני, כלומר, עם הקונה.

אמר רב יוסף: לא פליגי [נחלקו] בעצם ההלכה, אלא שדברו במקרים שונים: כאן בדברי ר' יוחנן מדובר לפני יאוש הבעלים — הדין של הבעלים הוא עם השני, שהרי החפץ שלו הוא עדיין. כאן בדברי רב מדובר לאחר יאוש — הדין של הבעלים הוא עם הראשון.

ותרוייהו אית להו [ושניהם, רב ור' יוחנן, יש להם, מקבלים] את שיטת רב חסדא, שאם גזל ולא נתייאשו הבעלים, ובא אחר ונטל את החפץ מן הגזלן — יכול לגבות ממי שירצה.

אמר ליה [לו] אביי: והאם לא פליגי [נחלקו]? הא [הרי] מתנות כהונה כלפני יאוש דמי [הן נחשבות] ופליגי [ונחלקו] באותו ענין, שרב סבור שדינו עם הראשון! דתנן [שכן שנינו במשנה]: אמר לו לטבח "מכור לי מעיה של פרה", והיו בהן מתנות כהונה, שהרי חלק מהמעיים הוא הקיבה, שהיא מתנה הניתנת לכהן מכל בהמת חולין — נותנן את המתנות לכהן, ואינו מנכה לו למוכר הבהמה מן הדמים ששילם לו את שווי הקיבה. אם לקח (קנה) הימנו (ממנו) את המעיים במשקל — אמנם נותנו לכהן את מה שמגיע לו, ואולם מנכה לו למוכר מן הדמים.

ואמר על זה רב: לא שנו שנותן לכהן, ואינו מנכה לטבח מן הדמים אלא ששקל לעצמו את בני המעיים. שכיון שהוא עצמו נטל את בני המעיים הרי הוא החייב לכהן, אבל אם שקל לו הטבח שנמצא אז שהטבח הוא שנטל את המתנות — הדין של הכהן הוא עם הטבח. משמע שאף במתנות כהונה, שאין הכהן מתייאש מהן, ודינן כגזילה לפני יאוש, סבור רב שהדין הוא עם הראשון דווקא!

ודוחים, אימא [אמור]: אף דין עם הטבח, כלומר, אמור שבמקרה כזה הדין גם עם הטבח אם ירצה הכהן להתדיין איתו. והחידוש בדבר הוא, מהו דתימא [שתאמר]: אין מתנות כהונה נגזלות, וכאילו לא עשה הטבח דבר במה שמסרן לקונה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שיש בהן דין גזילה.

ושואלים: ולשיטת אביי שאמר: פליגי [נחלקו] רב ור' יוחנן, במאי פליגי [במה באיזה ענין נחלקו]? ומשיבים: הם חולקים בדברי רב חסדא, האם לקבל את שיטתו או לא. שלדעת רב אף לפני יאוש — אין דינו של הבעלים אלא עם הגזלן.

רב זביד אמר: אם לפני יאוש — לדעת כולם יכול הבעלים לדון עם הלוקח, ולהוציא מידו את החפץ, ובמה נחלקו? — כגון שנתייאשו הבעלים אלא שנתייאשו משעה שהיו החפצים ביד הלוקח, ולא נתייאשו כשהיו עדיין ביד הגנב,

ובהא פליגי [ובנושא זה נחלקו], מר סבר [חכם זה, ר' יוחנן, סבור]: יאוש ואחר כך שינוי רשות — קני [קונה] הלוקח. אבל שינוי רשות ואחר כך יאוש — לא קני [קונה], ומר סבר [וחכם זה, רב, סבור]: לא שנא [שונה] ובכל מקרה הוא קונה.

רב פפא אמר: בגלימא שנגנבה דכולי עלמא [הכל] לא פליגי [נחלקו] דהדר למריה [שחוזר לבעליו], והכא [וכאן] בשאלה האם עשו בו בלוקח, במקרה שהוכר הגנב תקנת השוק קמיפלגי [חלוקים הם]:

האם גם כאן תיקנו שהקונה בתום לב מן הגנב מקבל מן הבעלים את הכסף ששילם לגנב, כשמחזיר את החפץ, רב משמיה [משמו] של ר' חייא אמר: הדין עם הראשון, דינא [הדין] שהלוקח דלישקול זוזי [יקח את הכסף] מן הגנב, ולא עשו בו תקנת השוק שיטול מן הבעלים. ור' יוחנן משום [בשם] ר' ינאי אמר: הדין עם השני — דינא [הדין] של הלוקח דלישקול [שיטול] מבעל הבית את כספו, ועשו בו תקנת השוק.

ושואלים: וסבר [והאם סבור] רב שלא עשו בו תקנת השוק? והא [והרי] רב הונא תלמידיה [תלמידו] של רב הוה [היה], ומסופר שאדם אחד שמפני רשעותו היה נקרא חנן בישא [הרע], גנב גלימא וזבנה [ומכר אותה], ונודע אחר כך שחנן בישא הוא הגנב. אתא לקמיה [בא הדין לפני] רב הונא, אמר ליה לההוא גברא [לו לאותו אדם] שנגנב לו: זיל שרי עביטך [לך פדה את משכונך], כלומר, שלם לקונה מה שנתן לגנב, ואז תקבל את שלך!

ומשיבים: אין מכאן ראיה, שאני [שונה] חנן בישא [הרע], כיון דליכא לאישתלומי מיניה [שאי אפשר לקבל תשלומים ממנו], שלא היה לו כסף, הרי זה כגנב שלא הוכר דמי [נחשב].

ובענין זה של תקנת השוק אמר רבא: אם גנב מפורסם הוא, לא עשו בו תקנת השוק. ומקשים: והא [והרי] חנן בישא [הרע] שמפורסם הוה [היה] ובכל זאת עשו בו תקנת השוק! ומשיבים: נהי [אם אמנם] שמפורסם היה לבישותא [לרוע], אבל לגניבותא [לגניבה] לא היה מפורסם, ולכן אינו נכנס בכלל זה.

ב ועוד בענין תקנת השוק. איתמר [נאמר]: מי שגנב ופרע מן הגניבה את חובו, שהיה חייב למי שהלווהו קודם לכן, או גנב ופרע בהיקיפו, שקנה דבר מה בהקפה, ושילם בחפץ הגנוב — לא עשו בו תקנת השוק לתת תמורתם למלווה או למי שנתן לו בהקפה, דאמרי [שאומרים] לו: לא אדעתא דהנהו יהיבת ליה מידי [על דעת הדברים האלה הגנובים נתת לו דבר], שהרי האמנת לו מקודם ונתת לו בהלוואה או בהקפה, ולכן אפשר לקחת את החפץ מידך, וגבה את חובך ממנו באופן אחר.

ועוד בענין תקנת השוק: אם נתן הגנב את הגניבה כמשכנתא [משכון כנגד הלוואה], וקיבל עבור החפץ הגנוב שהוא שוי מאתן [שווה מאתיים] במאה, כלומר, הלוואה בגובה מחצית ערך המשכון — עשו בו תקנת השוק, אבל אם היה זה שוה בשוה — נחלקו בדבר חכמים, אמימר אמר: לא עשו בו תקנת השוק, שאין רגילים אנשים להלוות סכום כסף בשוויה של המשכנתא אלא פחות מזה, ולכן מה שהלוה לגנב אינו בגלל החפץ הגנוב אלא מטעם אחר. מר זוטרא אמר: עשו בו תקנת השוק.

ואומרים: והלכתא [והלכה היא]: עשו בו תקנת השוק.

במקרה של זבינא [מכר] הרי אם היה שוה בשוה — עשו בו תקנת השוק, אבל אם מכר שוה מאה, שהיה שווה החפץ הגנוב מאה דינרים, במאתן [במאתיים], ערך המכירה — רב ששת אמר: לא עשו בו תקנת השוק, רבא אמר: עשו בו תקנת השוק.

והלכתא [וההלכה היא]: בכולהו [בכולם] עשו בו תקנת השוק, לבר [חוץ] מהמקרה שגנב ופרע בחובו, או שגנב ופרע בהיקיפו.

מסופר: אבימי בר נאזי חמוה [חמיו] של רבינא הוה מסיק בההוא גברא [היה נושה באדם אחד] ארבעה זוזי [זוזים]. גנב אותו אדם גלימא אתיא ניהליה [והביא לו] כפרעון חובו, אוזפיה [הלווה לו] אבימי ארבעה זוזי אחריני [זוזים אחרים]. לסוף הוכר הגנב. אתא לקמיה [בא בעל החפץ הגנוב לפני]

רבינא, אמר לו: קמאי [על הזוזים הראשונים] הרי הוא בגדר גנב ופרע בחובו, ולא בעי למיתב ליה [צריך לתת לו] לאבימי חותני ולא מידי [דבר], ולחותנו אמר: הנך [אותם] ארבעה זוזי אחריני [זוזים אחרים] שנתת לגנב על סמך אותה גלימה שהביא לך — שקול זוזך והדר גלימי [קח את כספך והחזר את הגלימה].

מתקיף לה [מקשה על כך] רב כהן: ודלמא גלימא בהני זוזי קמאי יהבה ניהליה [ושמא הגלימה בעד אלה ארבעת הזוזים הראשונים נתן לו], והרי זה, כדברי רבינא, גנב ופרע בחובו גנב ופרע בהיקיפו, ואולם ארבעה זוזי בתראי [זוזים אחרונים] הימוני הימניה [האמין לו], ונתנם לו בהלואה בלי קשר לגניבה, כי היכי דהימניה מעיקרא [כמו שהאמין לו מההתחלה] לפני שהביא לו את הגלימה, ונמצא שאין הבעלים צריך לשלם לו דבר! איגלגל מילתא [התגלגל הדבר] בין חכמים שונים, מטא לקמיה [בא הדבר הזה לפני] ר' אבהו, אמר: הלכתא [הלכה] כרב כהן.

מסופר: נרשאה [איש מהמקום נרש] גנב ספרא [ספר], זבניה לפפונאה בתמנן זוזי [ומכר אותו לאיש מפפוניא בשמונים זוז], אזל פפונאה זבניה לבר מחוזאה במאה ועשרין זוזי [הלך האיש מפפוניא ומכר אותו לבן מחוזא במאה ועשרים זוז], לסוף הוכר הגנב, אמר אביי: ליזיל מרי דספרא [שילך בעל הספר] ויהב ליה לבר מחוזא תמנן זוזי ושקיל ספריה [ויתן לבן מחוזא שמונים זוז ויקח את ספרו], ואזיל בר מחוזאה ושקיל ארבעין מפפונאה [וילך בן מחוזא ויקח ארבעים מבן פפוניא].

מתקיף לה [מקשה על כך] רבא: השתא [עכשיו] הרי לוקח מגנב עשו בו תקנת השוק, לוקח מלוקח שלא התעסק כלל עם הגנב מיבעיא [נצרכה לומר]?

אלא אמר רבא: כך יעשה: ליזיל מריה דספרא ויהיב ליה לבר מחוזאה מאה ועשרין זוזי [שילך בעל הספר ויתן לו לבן מחוזא מאה ועשרים זוז ששילם] ושקיל ספריה [ויקח את ספרו], וליזיל מרי דספרא [וילך בעל הספר] ולישקול ארבעין מפפונאה ותמנן מנרשאה [ויקח ארבעים מבן פפוניא שמכר והרויח סכום זה, ושמונים מבן נרש שגנב].

ג משנה זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש ונפגשו, אירע שנסדקה חבית של דבש, ושפך זה בעל היין את יינו ועל ידי כך הציל את הדבש, ששווה יותר מן היין, בכך שהעביר את הדבש לתוכו, לתוך החבית ששפך ממנה את היין —