אפומא דחד [על פי עד אחד] ונמצא שהוא מפסיד שלא כדין. ולא אמרן [אמרנו] אלא כשהיה זה חד [איש אחד], אבל בתרי [בשניים] לא — אין מנדים אותם אם העידו כנגד הישראל, שהרי כדין ישראל הם עושים, ולא הפסידוהו ממון שלא כדין. וחד נמי [ואחד גם כן] לא אמרן [אמרנו] אלא בדיני דמגיסתא [של כפריים], אבל בדין הנערך בי דוואר [בבית השלטון], אינהו נמי חד אמומתא שדו ליה [הם גם כן כשיש עד אחד בשבועה מטילים עליו], מחייבים אותו כדין תורה.

אמר רב אשי: כי הוינא בי [כאשר הייתי בבית המדרש] של רב הונא ללמוד, איבעיא לן [נשאלה לנו] שאלה זו: אדם חשוב דסמכי עליה כבי תרי [שסומכים עליו דייני הגויים כעל שניים] מהו דינו לענין זה? וצדדי השאלה: האם כיון שהם מפקי ממונא אפומיה [מוציאים ממון על פיו] רשאי, ולא איבעי ליה לאסהודי [ואינו צריך, נאסר הדבר, להעיד בדיני גויים]. או דלמא [שמא] כיון שאדם חשוב הוא, לא מצי משתמיט להו [אינו יכול להשתמט מהם] ומצי לאסהודי [ויכול להעיד]? שאלה זו לא נפתרה ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

אמר רב אשי: האי בר ישראל דזבין ליה ארעא [בן ישראל המוכר לו קרקע] לגוי אמצרא דבר [על המיצר של בן] ישראל חבריה [חבירו] — משמתינן ליה [מנדים אנו אותו]. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אי נימא [אם נאמר] שהוא משום דינא דבר מצרא [דין בן המיצר] שיש זכות קדימה למי שיש לו שדה על המיצר, והאמר מר [והרי אמר החכם]: זבין [קונה] מגוי וזבין [ומוכר] לגוי, ליכא [אין בהם] משום דינא דבר מצרא [דין בן המיצר]!

אלא דאמרינן ליה [שאומרים אנו לו, למוכר] כך: ארבעית [הרבצת] לי אריא אמצראי [אריה על המיצר שלי], שעכשיו יש לי שכן גוי והוא יציק לי. ומשום כך משמתינן ליה [מנדים אנו אותו] עד דקביל עליה [שיקבל עליו] כל אונסא דאתי מחמתיה [אונס שיבוא מחמתו] של הגוי.

א משנה נטלו מוכסין את חמורו ונתנו לו חמור שנטלו מישראל אחר תמורתו, או נטלו לסטים את כסותו ונתנו לו כסות אחרת תמורתה — הרי אלו, מה שקיבל, שלו, מפני שהבעלים הקודמים שלהם מתייאשין מהן. המציל דבר מה מן הנהר או מן הגייס (של צבא) או מן הלסטין, אם נתייאשו ממנו הבעלים — הרי אלו שלו. וכן נחיל של דבורים, אם נתייאשו הבעלים ממנו — הרי אלו שלו.

ובענין זה אמר ר' יוחנן בן ברוקה: נאמנת אשה, או קטן אף על פי שאינם כשרים בעדות, לומר: מכאן יצא נחיל זה והוא שייך לאדם מסויים. ומהלך אדם בתוך שדה חבירו להציל את נחילו שהתמקם באותה שדה, ואם הזיק בדרך הילוכו — משלם מה שהזיק, אבל לא יקוץ את סוכו (הענף של חבירו) שעליו נמצא הנחיל על מנת ליתן לו אחר כך את הדמים, כלומר, את מחיר הענף. ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: אף קוצץ את הענף של חבירו ונותן לו את הדמים.

ב גמרא על המשנה שאמרו שאם המוכסים או הליסטים נתנו לו דבר תמורת דבר שנטלו ממנו הרי זה שלו, תנא [שנה החכם בברייתא]: אם נטל — מחזיר לבעלים הראשונים. ומסבירים: קסבר [סבור חכם זה]: יאוש כדי [בלבד] לא קני [קונה] והחפץ אינו קנוי למוכס שגזלו, ולכן מעיקרא באיסורא אתא לידיה [מתחילה באיסור בא לידו] של המקבל, ולכן לא קנהו בשינוי רשות.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שכך שנו בברייתא: אם בא להחזיר — יחזיר לבעלים ראשונים. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — יאוש כדי [בלבד] קני [קונה]. מיהו אי אמר [ואולם אם אומר] המקבל: אי אפשי [אין אני רוצה] ליהנות בממון שאינו שלי — מחזיר לבעלים הראשונים.

ג שנינו במשנה: הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתייאשים מהם. אמר רב אשי: לא שנו שבוודאי מתייאש הבעלים מיד אלא בליסטים גוי, אבל ליסטים ישראל — לא, ומדוע? סבר [סבור הוא]: למחר נקיטנא ליה בדינא [אביא אותו בדין].

מתקיף לה [מקשה על כך] רב יוסף: אדרבה, איפכא מסתברא [ההיפך מסתבר], גוים דדייני בגיתי [שדנים בכוח] ויש בידם לאכוף דיניהם — לא מייאש [מתייאש] הנגזל, וסבור שיוכל לתבוע את הליסטים בדיניהם ולקבל בחזרה את גזילתו. אבל אם היה זה ליסטים ישראל, כיון שבית דין של ישראל דאמרי מימר [שרק אומרים] ואין בידם כוח כפייה — מייאש [הריהו מתייאש] מהגזל!

אלא אי איתמר, אסיפא איתמר [אם נאמרו הדברים הללו, על סופה של המשנה נאמרו]: המציל מן הגוים ומן הלסטים, אם נתייאשו הבעלים — אין [כן], ומכאן יש לדייק: אבל סתמא [סתם] שאין ידוע שנתייאשו — לא.

ועל כך אמר רב אשי: לא שנו אלא כשהיה זה ליסטים גוי, משום דדייני בגיתי [שדנים בכוח], אבל אם היה זה לסטים ישראל, כיון דאמרי מימר [שהם רק אומרים] — מייאש [מתייאש] הנגזל, וממילא יכול אדם אחר לקחת ממנו, והרי זה שלו.

ד בענין זה של יאוש תנן התם [שנינו שם] במשנה במסכת כלים: עורות של בעל הבית, כלומר, כשבעל העורות בעצמו מעבד אותם ומטפל בהם — מחשבה מטמאתן. כשהוא חושב עליהם שאינו רוצה עוד לעשות בהם עיבוד נוסף — הרי הם נחשבים כדברים גמורים, וראויים לקבל טומאה.

ושל עבדן (מעבד עורות) — אין מחשבה מטמאתן, משום שאומנותם לעבד עורות, והם עושים את הכל לפי דעת הקונים. ושמא יהיו מן הקונים שירצו לעשות בהם עיבוד נוסף, ולכן אין הם נחשבים כדבר גמור, ואין ראויים לקבל טומאה.

עורות של גזלן — אין מחשבה שחשב עליהם ככלי גמור מטמאתן, שאין הגזלן קונה את גוף החפץ שייחשב שלו לענין זה. ושל גנב — מחשבה מטמאתן, שאין הבעלים יודעים מי גנב מהם, ומתייאשים, ונקנה גוף החפץ לגנב.

ואילו ר' שמעון אומר: חילוף הדברים; של גזלן שגזל בזרוע ואין מי שיעכבנו — מחשבה מטמאתן, של גנב — אין מחשבה מטמאתן, לפי שלא נתייאשו הבעלים.

אמר עולא: מחלוקת בסתם, שאין אנו יודעים אם התייאשו הבעלים או לא, אבל בידוע שהתייאש — דברי הכל יאוש קני [קונה]. רבה אמר: בידוע שנתייאשו הבעלים נמי [גם כן] מחלוקת, שבמקרים אלה (כל אחד לשיטתו) אין אדם מתייאש באמת מן החפץ, אף שהוא אומר כן.

אמר ליה [לו] אביי לרבה: לא תיפלוג עליה [אל תחלוק עליו], על עולא, דתנן במתניתין כוותיה [שכן שנינו במשנתנו כשיטתו]. ששנינו בה במשנה זו בענין עורות, שלדעת ר' שמעון אין מחשבת הגנב מטמאתן לפי שלא נתייאשו הבעלים, ומכאן נדייק: טעמא [הטעם, דווקא], משום שלא נתייאשו הבעלים, אבל אם נתייאשו הבעלים — הרי אלו שלו.

אמר ליה [לו] רבה: אנן [אנו] בלשון "לפי שאין יאוש לבעלים" מתנינן לה [שונים אנו אותה] שאין הדבר תלוי באם נתייאשו, אלא בשאלה מהותית: האם יש יאוש במקרה כזה.

תנן [שנינו במשנה] שלנו: נטלו מוכסין חמורו ונתנו לו חמור אחר תמורתו, נטלו ליסטים את כסותו ונתנו לו כסות אחרת — הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתייאשים מהן. ונברר: מני [כשיטת מי היא] משנתנו?

אי רבנן [אם כשיטת חכמים] — קשיא [קשה] מדין גזלן, שהמוכס — גזלן הוא, והוא קונה את הגזילה. אי [אם] כשיטת ר' שמעון קשיא [קשה] מדין גנב שהלסטים — גנב הוא וקונה!

בשלמא [נניח] לשיטת עולא שאמר: בידוע שנתייאשו קני [קונה], הכא נמי [כאן גם כן] אפשר לפרש שמדובר בידוע, ודברי הכל היא.

אלא לשיטת רבה שאמר: בידוע שנתייאשו — נמי [גם כן] מחלוקת, הא מני [זו משנתנו כשיטת מי היא]? לא כשיטת רבנן [חכמים] ולא כשיטת ר' שמעון! ומשיבים: כאן במשנתנו שמדובר בליסטים שקונה — מדובר בלסטים (גנב) מזויין, שלוקח בכוח, כגזלן (אבל מתחבא מן הבריות), ושיטת ר' שמעון היא שלשיטתו גזלן קונה.

ומקשים: אי הכי [אם כך] שמדובר בליסטים מזויין, אם כן היינו [זהו] גזלן ומדוע לכפול את דינו? ומשיבים: אכן, הרי זה כעין גזלן ושנה במשנה תרי גווני [שני מיני] גזלן, מוכס ולסטים מזויין.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו בברייתא: הגנב והגזלן והאנס (שמכריח אחרים למכור לו) — באותם הדברים שלקחו שלא כדין הקדשן הקדש, ותרומתן תרומה, ומעשרותן מעשר.

ונברר: מני [כשיטת מי היא]? אי רבנן [אם כשיטת חכמים] — קשיא [קשה] מגזלן, שלדעתם אינו קונה! אי [אם] שיטת ר' שמעון — קשיא [קשה] מגנב!

ומעתה, בשלמא [נניח] לשיטת עולא שאמר: בידוע שנתייאשו קני [קונה] — הכא נמי [כאן גם כן] מדובר בידוע, ודברי הכל היא. אלא לדעת רבה שאמר שבידוע שנתייאשו נמי [גם כן] מחלוקת, הא מני [זו כשיטת מי היא]? לא כשיטת רבנן [חכמים] ולא כשיטת ר' שמעון!

ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן] כאשר שנו בברייתא גנב — מדובר בלסטים מזויין, ושיטת ר' שמעון היא. ומקשים: אי הכי [אם כך], היינו [הרי זה] בדיוק גזלן! ומשיבים: תרי גווני [שני מיני] גזלן שנה.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]: הא מתניתא [ברייתא זו] כשיטת רבי היא, שיש לו שיטה אחרת. דתניא [שכן שנינו בברייתא], רבי אמר: גנב דינו כגזלן,