לפי שכבר הודה מפי עצמו! משמע שאף ר' טרפון מודה שהבא לצאת ידי שמים צריך לתת לבעלים דווקא, ומדוע לא יהא הדין כן במשנתנו?

אלא אמר רבא: שאני מתניתין [שונה הדין במשנתנו], שכיון דידע למאן גזליה ואודי ליה [שהוא יודע למי גזל והודה לו], כיון שאפשר לאהדורי ממונא למריה [להחזיר את הממון לבעליו] הוה ליה כמאן דאמר ליה [הריהו נחשב כמי שאומר לו] הנגזל לגזלן "יהיו לי בידך" כפקדון, הלכך (על כן): אם נשבע, אף על גב דקאמר ליה [אף על פי שאומר לו] "יהיו לי בידך", כיון דבעי [שהוא צריך] כפרה, לא סגי [די] לו עד דמטי לידיה [שיבואו לידו ממש]. הא [אבל] אם לא אישתבע [נשבע], הוי גביה [הריהו הגזילה אצלו] פקדון עד דאתי ושקיל ליה [שיבוא ויקח אותו].

א שנינו במשנה: לא יתן הגזלן את תשלומיו לא לבנו של הגזלן ולא לשלוחו, שאינו יוצא בכך ידי חובת השבה כדינה. ובענין זה מביאים, איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בהלכה זו של שליחות: שליח שעשאו (מינה אותו) המשלח בעדים לקבל עבורו דבר השייך לו, או מלווה שיש לו בידי חבירו — רב חסדא אמר: הוי [הריהו] שליח גם לענין זה, שאם אירע אונס בדרך לחפץ או לכסף שקיבל השליח מאותו אדם — פטור מי שמסר בידיו את החפץ או הכסף, משום שמסירתו לשליח היא כמסירתו לבעלים. רבה אמר: לא הוי [אינו] שליח, והרי זה באחריות חבירו.

ומסבירים: רב חסדא אמר הוי [הריהו] שליח, שכן טוען חבירו: להכי טרחי ואוקמיה [משום כך טרחתי המשלח והעמדתיו, מיניתי אותו], את השליח בעדים — כדי דליקו ברשותיה [שיעמוד הדבר ברשותו] שכשיימסר הכסף לידיו יהיה זה כאילו נמסר לידי. ואילו רבה אמר: לא הוי [אינו] שליח, שכן הכי קאמר [כך אמר], לזאת היתה כוונתו בכך שמינהו שליח בעדים, לומר לו לחבירו: איניש מהימנא [אדם מהימן] הוא, אי סמכת [אם אתה סומך] לשלוח בידו את החפץ או הכסף שבידך סמוך, אי בעית לשדוריה בידיה [אם אתה רוצה לשלוח בידו] — שדר בידיה [שלח בידו].

ומנסים להביא ראיה, תנן [שנינו במשנה]: השואל את הפרה, ושילחה המשאיל לשואל ביד בנו או ביד עבדו או ביד שלוחו של המשאיל, או ביד בנו ביד עבדו ביד שלוחו של שואל, ומתה — פטור, משום שלא הגיעה עדיין הבהמה לרשות שואל שיתחייב באונסיה.

ונברר: האי שלוחו היכי דמי [שלוחו זה של השואל כיצד הוא בדיוק]? אי [אם] שלא עשה (מינה) אותו בעדים, אם כן מנא ידעינן [מנין אנו יודעים] בכלל שהוא שלוחו? אלא צריך אתה לומר שעשה אותו שליח בעדים, וקתני [ושנה] שפטור, ואם כן קשיא [קשה] לרב חסדא שהוא סבור ששלוחו הוא!

ומשיבים: כדאמר [כפי שאמר] רב חסדא להלן בהסבר משנה אחרת, שמדובר שם בשכירו ולקיטו, כלומר, באדם שהוא שכיר אצלו או שנמצא אצלו ומלקט אצלו תבואה. הכא נמי [כאן גם כן] יאמר רב חסדא שמדובר בשכירו ולקיטו ויודעים הכל שהוא שלוחו, אפילו לא עשאו שליח בעדים.

ומביאים ראיה נוספת, תנן [שנינו] במשנתנו: לא יתן הגזלן את הגזילה לא לבנו ולא לשלוחו של הנגזל. ונברר: האי שלוחו היכי דמי [שלוחו זה ששנינו כיצד הוא בדיוק]? אי [אם] שלא עשאו בעדים, מנא ידעינן [מנין אנו יודעים] בכלל שהוא שלוחו? אלא לאו [האם לא] מדובר כאן שעשאו בעדים? ומכאן שאין הוא נחשב כשליחו ממש וקשה לרב חסדא. תרגמא [תרגם, הסביר] את זאת רב חסדא: כאן מדובר בשכירו ולקיטו ולא בשליח שמונה בעדים.

ומקשים: אבל שליח שעשאו בעדים, מאי [מה] יהא הדין? — הכי נמי דהוי [כך גם כן שהריהו נחשב] שליח? אם כן אדתני סיפא [עד שהוא שונה, בסופה של המשנה]: אבל נותן הוא לשליח בית דין, לפלוג וליתני בדידיה [שיחלק וישנה בה בהלכה זו עצמה] ששליח שעשאו בעדים הכי נמי דהוי [כך הוא גם כן שהריהו] נחשב שליח!

אמרי [אומרים] בתשובה: לא פסיקא ליה [פסוק חתוך לו הדבר] כדי שיוכל לומר אותו בצורה כוללת כזו, כי שליח בית דין שנאמרה בו הלכה זו, לא שנא [שונה] אם עשאו נגזל ולא שנא [שונה] אם עשאו גזלן — הוי [הריהו] שליח ולכן פסיקא ליה [פסוק, חתוך אצלו הדבר] ויכול להשתמש בלשון כזו. ואילו שליח שעשאו בעדים, שיש לגביו אופנים שונים, דכי [שכאשר] עשאו נגזל הוא דהוי [שנעשה] שליח, אבל אם עשאו גזלן לא הוי [אינו] שליח — לא פסיקא ליה [אינו פסוק, חתוך אצלו הדבר].

ומעירים: ולאפוקי מהאי תנא [ופירוש זה בדברי המשנה יש בו כדי להוציא מדברי תנא זה], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' שמעון בן אלעזר אומר: שליח בית דין שעשאו נגזל ולא עשאו גזלן, או עשאו גזלן ושלח הלה (הנגזל) שליח ונטל את שלו מידו — פטור. אבל שליח בית דין שעשאו גזלן ולא הגיע החפץ לנגזל — חייב. ובהמשך למחלוקת רב חסדא ורבה, אמוראי בבל, מביאים מה שאמרו על כך חכמי ארץ ישראל.

ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוייהו [שאומרים שניהם]: שליח שעשאו בעדים הוי [הריהו] שליח לכל דבר, ואם תאמר: משנתנו ממנה דייקנו שלא יתן לשליחו!

הכוונה היא בממציא לו שליח, דאמר ליה [שאומר לו] הנגזל לאדם: אית [יש] לי זוזי גבי פלניא [מעות אצל פלוני] שהוא חייב לי ולא קא משדר להו [ואינו שולח אותם לי], איתחזי ליה [הראה לו], כלומר, המצא עצמך לפניו, דלמא איניש [שמא אדם] הוא שלא משכח לשדורי ליה [מצא לשלוח אותו].

אי נמי [או גם כן] כדברי רב חסדא שמדובר בשכירו ולקיטו ולא בשליח ממש. אבל אם עשאו הנגזל שליח בעדים — רשאי הגזלן לתיתו בידו ונפטר מאחריותו.

ב אמר רב יהודה אמר שמואל: