דמאספורק: בית שמאי אוסרין, ובית הלל מתירין, ואין זו סתירה איפוא בין ברייתות אלא כל ברייתא כשיטת אחד מהם. ולאחר שלמדנו שכדעת בית שמאי היא הברייתא האוסרת מבררים מאי טעמיה [מה טעמו, טעמם] של בית שמאי שאוסרים? — אמר קרא [הכתוב]: "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך לכל נדר כי תועבת ה' אלהיך גם שניהם" (דברים כג, יט), "גם" הוא לשון ריבוי — לרבות שינוייהם. ובית הלל מה טעמם? אמר קרא [הכתוב]: "הם" להדגיש: ולא שינוייהם.

ויש לשאול: ובית שמאי מה הם עונים על כך? והא כתיב [הרי כתוב] "הם"! ומשיבים: לשון "הם" ההוא מיבעי ליה [נצרך לו] ללמדנו שהם אסורים ולא ולדותיהם. ובית הלל מנין להם הלכה זו של וולדות? תרתי שמעת מינה [שני דברים אתה שומע מכאן]: הם — ולא שינוייהם, הם — ולא ולדותיהם, שהרי הכתוב עומד על כך שיהיו הם = כמות שהם.

ושואלים: ובית הלל נמי [גם כן] הכתיב [הרי נאמר] "גם" שהיא לשון ריבוי! ואומרים: אכן "גם" לבית הלל קשיא [קשה], שאין ברור לנו כיצד הם מפרשים אותו.

ר' אליעזר בן יעקב מאי היא [מה הוא] הענין שאמרנו שהוא סבור ששינוי במקומו עומד?

דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אליעזר בן יעקב אומר: הרי שגזל סאה של חטין, ואחר כך טחנה, לשה ואפאה ואחרי כל זה הפריש ממנה חלה, כיצד מברך על הפרשת חלה זו? — אין זה מברך אלא מנאץ (מקלל), ועל זה נאמר: "ובצע ברך נאץ ה'" (תהלים י, ג), שגזלן (בוצע בצע) המברך על מצוה שעושה בגזילה שגזל — אינו אלא מנאץ את ה'. משמע שהוא סבור שלמרות שעשה בחטים כל כך הרבה שינויים, עדיין השינוי במקומו עומד ואינו נחשב כקניינו של הגזלן.

ר' שמעון בן אלעזר מאי היא [מה הוא] הענין שבו הוא מביע את דעתו ששינוי אינו קונה? דתניא [שכן שנינו בברייתא],: כלל זה אמר ר' שמעון בן אלעזר: כל שבח שהשביח גזלן את הגזילה — ידו של הגזלן על העליונה בטענותיו כלפי הנגזל, רצה — נוטל שבחו, רצה — אומר לו "הרי שלך לפניך".

ותוהים: מאי קאמר [מה הוא אומר], מה פירוש הדברים, וכי יעלה על הדעת שיאמר הגזלן לנגזל במקרה ששבחה הגזילה "הרי שלך לפניך"? אמר רב ששת, הכי קאמר [כך הוא אומר]: אם השביחה הגזלן את הגזילה — נוטל הגזלן את שבחו, שהשביחה הבהמה על ידו. אם כחש הדבר הנגזל — אומר לו הגזלן "הרי שלך לפניך", ומדוע? מפני ששינוי במקומו עומד. ואינו נחשב כקנין, ולכן הוא מחזיר לו את השייך לו.

ושואלים: אי הכי [אם כך] שאתה אומר ששינוי במקומו עומד, אם כן אפילו השביח נמי [גם כן], לא יהא זכאי הגזלן לקבל את מה שהשביח? אמרי [אומרים] בתשובה: שם עשו זאת מפני תקנת השבים, כדי להקל על בעלי תשובה שאם השביח יקבל את מה שהשביח, ולא יימנע הגזלן מלעשות תשובה בגלל החשש שיצטרך להחזיר גם את השבח.

ר' ישמעאל מאי היא [מה הוא] הענין שאמר בו ששינוי במקומו עומד? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מצות פאה היא להפריש פאה מן הקמה, כלומר, מן התבואה שלא נקצרה עדיין. לא הפריש מן הקמה — מפריש מן העומרים (קבוצת שבלים שנקצרו), לא הפריש מן העומרים — מפריש מן הכרי (ערימת תבואה) עד שלא מרחו (סידר ויישר אותו),

מרחו וחלה עליו חובת מעשרות — מעשר תחילה את התבואה ואחר כך נותן לו לעני את הפאה, שלא יפסיד העני שיצטרך הוא עצמו להפריש מעשר ממה שקיבל. ואילו משום (בשם) ר' ישמעאל אמרו: אף אם לא הפריש פאה בכל השלבים הללו ועשה עיסה הריהו מפריש מן העיסה ונותן לו, משמע שאפילו שנעשה שינוי בתבואה — אין זה פוטר אותו מחובת נתינה זו. עד כאן פירטה הגמרא את דעות האומרים ששינוי במקומו עומד, וכדברי אביי.

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: איכפל [וכי טרחו] נאספו יחד כל הני תנאי לאשמועינן [התנאים הללו כדי להשמיע לנו] כדעת בית שמאי שמן הסתם אינה הלכה? אמר ליה [לו]: הכי קאמרי [כך הם אומרים]: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה. כלומר, שכל התנאים הללו סבורים שענין זה ששינוי אינו משנה את המצב המקורי הוא לדעת הכל, ולא נתון במחלוקת בית הלל ובית שמאי.

אמר רבא: ממאי [מנין] מוכיח אתה שכל אותם תנאים סבורים ששינוי במקומו עומד? כי כל הראיות שהבאת מהתנאים האלו לגבי שינוי אינם ראיות מכריעות, כיצד? דלמא [שמא] עד כאן לא שמענו כי קאמר [אומר] ר' שמעון בן יהודה התם [שם] לענין ראשית הגז אלא בצבע שאינו נחשב שינוי, הואיל ויכול להעבירו על ידי צפון.

ועד כאן לא שמענו כי קאמרי [אומרים] בית שמאי התם [שם] שגם אתנן שנשתנה נאסר אלא משום שהוא נמסר לגבוה (לקרבן לה'), משום דאימאיס [שנעשה מאוס] בהיותו אתנן ולכן אין ראוי להקריבו גם אם נעשה בו שינוי.

ועד כאן לא שמענו כי קאמר [אומר] ר' אליעזר בן יעקב התם [שם] במפריש חלה ומברך עליה אלא לענין ברכה, משום דהוה ליה [שהרי זו] מצוה הבאה בעבירה, שגוזל דבר ומברך עליו,

אבל לא שנחשב הדבר שלו בדיני קניינים. ועד כאן לא שמענו כי קאמר [אומר] ר' שמעון בן אלעזר התם [שם] בגזלן שרשאי להחזיר בהמה שהכחישה כמות שהיא אלא בהכחשה דהדר [שחוזרת], שיכולה להשתנות על ידי פיטום הבהמה, שתחזור לכמות שהיתה, ואין זה שינוי גמור.

ועד כאן לא שמענו כי קאמר [אומר] ר' ישמעאל התם [שם] שמחוייב להפריש פאה אף מן העיסה אלא לענין פאה, משום דכתיב [שנאמר בה]: "תעזב" (ויקרא יט, י. וכן שם כג, כב) יתירא [יתר] שאנו למדים מכאן שמכל מקום צריך לתת פאה אף אם השתנתה התבואה והיתה לעיסה. וכי תימא, ליגמר מיניה [ואם תאמר נלמד ממנו] שגם בדברים אחרים אין שינוי קונה, על כך יש להשיב כי מתנות עניים שאני [שונות הן] שיש להן דין מיוחד זה.

וראיה לדברי רבא שלא ניתן להוכיח בוודאות מדברי ר' ישמעאל לענין זה, כדבעי [כפי ששאל] ר' יונתן, דבעי [ששאל] ר' יונתן: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' ישמעאל? האם משום דקסבר [שהוא סבור] ששינוי אינו קונה, או דלמא בעלמא קסבר [שמא בכלל סבור הוא] ששינוי קונה, והכא [וכאן] הדין כן משום דכתיב [שנאמר] "תעזב" יתירא?

ואגב שהובא ענין זה שואלים: ואם תמצי [תמצא] לומר כי טעמא [הטעם] של ר' ישמעאל משום דקסבר [שהוא סבור] שינוי אינו קונה, אם כן "תעזב" יתירא [יתר] דכתב רחמנא [שכתבה התורה] למה לי? ותו [ועוד]: לרבנן [לחכמים] החולקים על ר' ישמעאל וסבורים שאינו יכול להפריש פאה מן העיסה "תעזב" יתירא [יתר] דכתב רחמנא [שכתבה התורה] למה לי?

ומשיבים: מבעי ליה לכדתניא [נצרך הוא הדבר לכמו ששנוי בברייתא]: המפקיר כרמו, והשכים לבקר לפני שזכה בו אחר, ובצרו — חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה, ואף שפטור מן המעשר כדין הפקר שפטור מן המעשר, משום שלגבי מתנות עניים (ולא במעשר) נאמרה בתורה מצוה יתירה של נתינה ("תעזוב") שמכל מקום צריך לתת.

א ולענין שינוי בגזילה אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כשיטת ר' שמעון בן אלעזר שאמר שאף שכחשה הבהמה שנגזלה מחזיר אותה לבעלים, ולא קנה אותה הגזלן בכך.

ותוהים: ומי [והאם] אמר שמואל הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] שמואל: אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לנזקין בלבד. ששור שהמית שורו של אחר, מחזיר בעל השור הנוגח את הנבילה לבעלים, ושמים כמה הפסיד על ידי מיתה. אבל גנב וגזלן שכחשה הגזילה שבידם, אינם יכולים להחזירה כמות שהיא ולהוסיף את דמי הפחת, אלא מחזירים דמים כשעת הגזילה.

בשלמא [נניח] לשיטת רבא, שאמר לעיל, כשדחה את דברי אביי: כי קאמר [כאשר אומר] ר' שמעון בן אלעזר התם [שם] הרי זה דווקא בהכחשה דהדר [שחוזרת], אם כן לא קשיא [אין זה קשה], שכן כי קאמר [כאשר הוא אומר] שהלכה כשיטת ר' שמעון בן אלעזר הסובר ששינוי במקומו עומד, כוונתו היא בהכחשה דהדר [שחוזרת] שלכן אין השינוי נחשב, וכי קאמר שמואל התם [וכאשר אמר שמואל שם]: אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לנזקין הוא דיבר בהכחשה שלא הדר [חוזרת].

אלא לאביי, שאמר: כי קאמר [כאשר אומר] ר' שמעון בן אלעזר אפילו בהכחשה דלא הדר קאמר [שאינה חוזרת הוא אומר], אם כן מאי איכא למימר [מה יש לומר], כיצד סותר שמואל את עצמו?

ומשיבים: אביי מתני הכי [שונה כך], גורס את השמועה הזו בלשון אחרת: אמר רב יהודה אמר שמואל: