יכול אפילו היה אילן הסרק מעולה בדמים, יקר יותר מאילן מאכל, יהא כך הדין שאילן סרק קודם בקציצתו לאילן מאכל? — תלמוד לומר: "רק", למעט, שאף שאילן סרק קודם לאילן פרי, הכל תלוי בהפסד שיש בדבר, ובמקרים מסויימים יהא אילן פרי קודם לאילן סרק.

ומסופר: שמואל אייתי ליה אריסיה תמרי [הביא לו אריסו תמרים]. אכיל, טעים בהו טעמא דחמרא [אכל, טעם בהם טעם של יין]. אמר ליה [לו] לאריס: מאי האי [מה זה]? אמר ליה [לו]: ביני גופני קיימי [בין הגפנים התמרים עומדים] ולכן יש בהם טעם מסויים של יין. אמר שמואל: מכחשי בחמרא כולי האי [מכחישים ביין כל זאת כל כך הרבה] שמרגישים בתמרים טעם יין? למחר קצוץ את התמרים ואייתי [הבא] לי את מקורייהו [קצה האילן] לאכילה.

וכיוצא בו: רב חסדא חזא תאלי בי גופני [ראה באחוזתו דקלים בין הגפנים]. אמר ליה לאריסיה [לו לאריסו]: עקרינהו [עקור אותם], את הדקלים, שכן גופני קני דקלי [הגפנים קונים את הדקלים] ומחירם מרובה יותר, ואילו דקלי לא קני גופני [דקלים אינם קונים גפנים].

א משנה אף על פי שהוא, המזיק, נותן לו לניזק את כל התשלומים המגיעים לו עבור נזקו, אין נמחל לו משמים עד שיבקש ממנו מחילה, שנאמר: "ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך" (בראשית כ, ז). ומנין שאם לא מחל לו הניזק שהוא אכזרי? שנאמר: "ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך" (שם פסוק יז).

האומר לחבירו "סמא את עיני", או "קטע את ידי", או "שבר את רגלי" ועשה זאת — אף על פי כן חייב בכל הנזקים. ואף אם הוסיף ואמר לו במפורש "עשה כן על מנת לפטור" — בכל זאת חייב.

אם אמר לו "קרע את כסותי", או "שבר את כדי" — חייב, אבל אם אמר לו במפורש שיעשה כן על מנת לפטור — פטור. לעומת זאת, אם אמר "עשה כן, כלומר, הזק לאיש פלוני על מנת לפטור" — חייב, בין שאמר להזיקו בגופו בין בממונו.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: כל סכומים אלו שאמרו במשנה הקודמת, שחייב אדם לשלם לחבירו אם סטר לחבירו וכיוצא בזה, הם דמי בושתו, שלזה יש קנס קצוב, אבל בנוגע לצערו של אדם אפילו הביא החובל כל אילי נביות המשובחים שבעולם לשם קרבן, אין נמחל לו למזיק עד שיבקש ממנו, מן הניזק, מחילה, שנאמר: "השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך" (שם פסוק ז).

ואגב שהובא הפסוק תוהים: וכי יש להבין מכאן שאשת נביא בעי אהדורי [צריך להחזיר], אשת אחר לא בעי אהדורי [צריך להחזיר]?

אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן, כך צריך לפרש: "השב אשת האיש" מכל מקום, שהרי אשתו היא. ודקא אמרת [ומה שאמרת] אבימלך: "הגוי גם צדיק תהרג. הלא הוא אמר לי אחתי היא והיא גם הוא אמרה אחי הוא" (שם פסוקים ד–ה)! על כך יש להשיב לך כי אינך כה צדיק, וטעם הדבר שאמר ששרה אחותו היא, כי נביא הוא, וכבר לימד, כלומר, כבר למד כיצד לנהוג מתוך התנהגותך שלך, שאכסנאי (אורח) שבא לעיר, על עסקי (ענייני) אכילה ושתיה שואלין אותו, או על עסקי אשתו שואלין אותו, האם שואלים את האורח אשתך היא? אחותך היא? ולכן האשמה תלויה בך, שחשד שבאים לגזול ממנו את אשתו.

ומעירים: מכאן לבן נח שנהרג אפילו על דבר שחטא בו בלי לדעת שהוא אסור, משום שהיה לו ללמוד ולא למד.

אגב הזכרת ענין אברהם ואבימלך מפרשים עוד מהפסוקים באותו ענין. נאמר שם: "כי עצר עצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך" (שם פסוק יח). אמר ר' אלעזר: שתי עצירות הללו הכתובות שם ("עצור עצר"), למה? אחת באיש — שלא יצאה ממנו שכבת זרע, שתים באשה — שלא יצאה לא שכבת זרע ולא לידה, שלא יכלה ללדת.

במתניתא תנא [בברייתא שנה]: שתים באיש — שכבת זרע וקטנים (מי רגלים), שלשה באשה — גם שכבת זרע וגם קטנים וגם לידה.

רבינא אמר: שלש באיש — שכבת זרע וקטנים ופי טבעת, שגם צואה לא יכלו להוציא, שלא יכלו כלל לעשות צרכיהם, ואילו ארבעה באשה — שכבת זרע ולידה, וקטנים ופי טבעת.

עוד נאמר שם: "בעד כל רחם" — אמרי דבי [אמרו החכמים של בית מדרשו] של ר' ינאי: אפילו תרנגולת של בית אבימלך לא הטילה ביצתה באותה הזמן, שהרי נאמר "כל רחם" לא רק של הנשים.

ג אגב הזכרת ענין זה של אבימלך מביאים שורה של שאלות ששאל רבא את רבה בר מרי, והראשונה בהן קשורה לענין זה. אמר ליה [לו] רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמור רבנן [מנין דבר זה שאמרו חכמים]: כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה? אמר ליה [לו]: ראיה לדבר, דכתיב [שנאמר]: "וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו" (איוב מב, י).

אמר ליה [לו] רבא: את אמרת מהתם, ואנא אמינא מהכא [אתה אומר משם, מן הכתובים, ואני אומר מכאן, מן התורה], שנאמר: "ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו" (בראשית כ, יז), וכתיב [ונאמר] מיד אחר כך "וה' פקד את שרה כאשר אמר" (שם כא, א), הכוונה היא כאשר אמר אברהם אל אבימלך, שמשום שהתפלל עליו שתלדנה הנשים בביתו — הוא עצמו זכה להיענות בכך.

ועוד אמר ליה [לו] רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמרי אינשי [מנין דבר זה שאומרים אנשים] בפתגם עממי: בהדי הוצא לקי כרבא [יחד עם הקוץ לוקה גם הכרוב], שפעמים עוקרים את הכרוב עם הקוץ? אמר ליה [לו], דכתיב [שנאמר]: "למה תריבו אלי כלכם פשעתם בי נאם ה'" (ירמיה ב, כט), משמע מלשון "כולכם" שנאמרה התוכחה לכולם, אפילו לאלה שלא היו פושעים.

אמר ליה [לו] רבא: את אמרת מהתם, ואנא אמינא מהכא [אתה אומר משם, מן הנביאים, ואני אומר ראיה מכאן, מן התורה] שאמר ה' למשה לאחר שליקטו אנשים מבני ישראל מן בשבת: "עד אנה מאנתם לשמר מצותי ותורתי" (שמות טז, כח), ומשמע שאף משה בכלל זה, אף שהוא לא חטא.

ועוד אמר ליה [לו] רבא לרבה בר מרי: כתיב [נאמר] ביוסף: "ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים ויציגם לפני פרעה" (בראשית מז, ב), מאן נינהו [מי הם אותם] חמשה? אמר ליה [לו]: הכי [כך] אמר ר' יוחנן: אותן שהוכפלו בשמות בברכה שבירכם משה, דן, זבולון, גד, אשר, ונפתלי (ראה דברים, לג), משום שהיו חלשים, ואותם הביא יוסף לפני פרעה.

ושואלים: הרי יהודה נמי איכפולי מיכפל [גם כן הוכפל] בברכה, ובוודאי שהיה גיבור!

אמר ליה [לו]: למילתיה [לעניינו] הוא דאיכפל [שהוכפל] לשם דבר אחר, שאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן, מאי דכתיב [מהו שנאמר] בברכת משה: "יחי ראובן ואל ימת ויהי מתיו מספר" (דברים, לג ו) ומיד אחר כך: "וזאת ליהודה" (שם פסוק ז)?

שכל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון, ולא היה שלדו מחובר עד שבא משה לפני מותו ובקש עליו רחמים. אמר לפניו: רבונו של עולם, מי גרם לראובן שיודה על מה שחטא בבלהה ועל כך זכה לברכה שלא יצא מכלל מנין שנים עשר בני יעקב (ראה בראשית לה, כב)? — יהודה, לכן נאמר

מיד אחר כך שהתפלל משה "שמע ה' קול יהודה" (דברים, לג, ז), על איבריה לשפא [נכנסו איבריו למקומם] והיה שלדו מחובר ושלם. ועדיין לא הוו קא מסקי למתיבתא דרקיעא [העלוהו לישיבה של מעלה], על כך התפלל משה: "ואל עמו תביאנו" (דברים, לג, ז), שיהא עם "עמו" — שאר החכמים. הועילה תפילה זו, ועדיין לא הוה ידע מאי קאמרי רבנן [היה יודע שם מה אומרים חכמים], ולמשקל ומיטרח בהדי רבנן [ולשאת ולתת יחד עם החכמים], על כך ביקש: "ידיו רב לו" (דברים, לג, ז), שתהיה לו יכולת ללמוד איתם. ועדיין לא הוה סליק ליה שמעתתא אליבא דהלכתא [היתה עולה לו השמועה על פי הלכה], התפלל עליו: "ועזר מצריו תהיה" (דברים, לג, ז). כלומר, שינצח בדבר הלכה.

ועוד אמר ליה [לו] רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמרי אינשי [מנין דבר זה שאומרים אנשים]: בתר עניא אזלא עניותא [אחר העני הולכת עניות]? אמר ליה [לו], דתנן [שכן שנינו במשנה] עשירים מביאין בכורים בקלתות (סלים) של זהב ושל כסף, והכהנים נוטלים את הביכורים ומחזירים את הקלתות, ועניים מביאים אותם בסלי נצרים של ערבה קלופה, ובמקרה זה הסלים והבכורים נותנים לכהנים. נמצא שהעשיר מקבל בחזרה את הסל של זהב שהביא, ואילו העני מאבד גם את סלו. אמר ליה [לו]: את אמרת מהתם, ואנא אמינא מהכא [אתה אומר משם, מן המשנה, ואני אומר מכאן, מן התורה] ראיה לדבר: