הקדש (שמקדיש דבר בקדושת הגוף), חמץ (שהגיע הפסח וחל איסור חמץ) ושחרור של עבד — מפקיעים מידי שיעבוד. ואף כאן, כיון שחבלה בעבד והוא משתחרר בכך — בטל ממנו השיעבוד שמשועבדים נכסי מלוג שלה לבעלה.

ואומרים: אם כן לימא [האם לומר] ששיטת רבא במחלוקת תנאי [תנאים] היא שנויה, שהרי בברייתא האחרת נאמר שאינו יוצא כלל בשן ועין ואם כן לדעה זו אין השחרור מפקיע ממנו את שיעבוד הבעל על נכסי המלוג! ודוחים: לא, דכולי עלמא אית להו [הכל יש להם, מקבלים] את שיטת רבא, והכא אלמוה רבנן לשיעבודא [וכאן לדעת הברייתא האחרת, חיזקו חכמים במיוחד את השיעבוד] של הבעל יותר משאר שיעבודים, שלא יופקע על ידי שחרור.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] באופן אחר: דכולי עלמא לית להו להני תנאי [לדעת הכל אין להם לתנאים הללו בשתי הברייתות] תקנת אושא, והכא [וכאן] בעצם השאלה האם קנין פירות כקנין הגוף דמי [נחשב] קמיפלגי [חלוקים הם],

ובפלוגתא דהני תנאי [ובמחלוקת של תנאים אלה], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: המוכר עבדו הכנעני לאחר, ופסק עמו עם הקונה תנאי על מנת שישמשנו העבד עוד שלשים יום לאחר שמכרו, ואם כן יש למוכר באותם שלושים יום קנין פירות בעבד. ונחלקו תנאים מה דינו של העבד באותם שלושים יום.

ר' מאיר אומר: ראשון, כלומר, המוכר ישנו בדין יום או יומים כדין כל בעליו של עבד, שאם היכה בו מכות קשות ומת תחת ידיו, רק אם מת בתוך יום או יומיים מההכאה (ולא לאחר מכן) הרי הוא חייב מיתה עליו. ונחשב המוכר כבעליו של העבד מפני שהוא תחתיו, שבפועל הוא עדיין נמצא ברשותו. ומסבירים: קסבר [סבור הוא]: שקנין פירות, כלומר, זכות השימוש בדבר כקנין הגוף דמי [נחשב].

ואילו ר' יהודה אומר: האדון השני, הקונה, דווקא הוא ישנו בדין יום או יומים, מפני שהוא כספו ולא המוכר. ומסבירים: קסבר [סבור הוא]: קנין פירות לאו [לא] כקנין הגוף דמי [נחשב].

ואילו ר' יוסי אומר: שניהם ישנן בדין יום או יומים, זה, המוכר, מפני שהוא תחתיו, וזה, הקונה, מפני שהוא כספו. ומסבירים: מספקא ליה [מסופק לו] לגבי קנין פירות, אי [אם] כקנין הגוף דמי [הוא נחשב] אי לאו [אם לא] כקנין הגוף דמי [הוא נחשב], וכלל הוא: כל דבר שהוא בכלל ספק נפשות, נוהגים בדינו להקל, ולכן אם היכה אחד מהם את העבד ומת לאחר יומיים — אין הורגים מספק, שמא הוא האדון.

ר' אליעזר אומר: שניהם אינן בדין יום או יומים, והריהם כשאר כל אדם ולכן אם מת מחמת ההכאה של אחד מהם — חייב הלה מיתה אף לאחר יומיים. ומדוע? זה, הקונה, לפי שאינו תחתיו, וזה, המוכר, לפי שאינו כספו.

אמר רבא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אליעזר? — אמר קרא [הכתוב] בטעמה של הלכה זו: "כי כספו הוא" (שמות כא, כא), לדייק מכאן: כספו המיוחד לו, ולא בזמן שיש זכות כלשהי לאחר בו.

ועוד אומרים: כמאן אזלא [כדעת מי הולכת] הא [זו] שאמר אמימר: איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג של האשה — לא עשו ולא כלום? כמאן [כדעת מי] — כדעת ר' אליעזר, הסבור שדבר שאינו קנין גמור של אדם אינו יכול למכור אותו.

ועוד שואלים: מאן תנא להא דתנו רבנן [מי שנה את זו ששנו חכמים]: מי שחציו עבד וחציו בן חורין, וכן עבד של שני שותפין — אין הם יוצאין לחירות אם בעליהם חבלו בהם בראשי אברים שאינן חוזרין כגון שן ועין? אמר ליה [לו] רב מרדכי לרב אשי, הכי אמרי משמיה [כך אומרים משמו] של רבא: שיטת ר' אליעזר היא;

מי [האם] לא אמר ר' אליעזר בדין יום או יומיים: "כספו" כוונתו המיוחד לו, הכא נמי [כאן גם כן] בדין שן ועין נאמר שהכתוב "עבדו" ("וכי יכה איש את עין עבדו... לחפשי ישלחנו תחת עינו. ואם שן עבדו... לחפשי ישלחנו תחת שינו". שמות כ״א:כ״ו-כ״ז, פסוקים כו–כז) כוונתו: המיוחד לו.

א משנה התוקע (המכה) לחבירו על אוזנו — נותן לו סלע כקנס דמי בושתו. ר' יהודה אומר משום (בשם) ר' יוסי הגלילי: נותן לו מנה (מאה דינרים). אם סטרו על לחיו — נותן לו מאתים זוז. סטרו לאחר ידו, כלומר, אם היכהו על הלחי, לא בחלק הפנימי של כף היד אלא בצידה החיצון, שהיא בושה גדולה — נותן לו ארבע מאות זוז.

צרם (משך, פגם) באזנו, או תלש בשערו, או רקק (ירק בו) והגיע (ופגע) בו דבאיש שירק בו רוקו, או העביר (הוריד) טליתו ממנו, או פרע (חשף) ראש האשה מכיסויה בשוק (בפומבי) — נותן לו (לה) ארבע מאות זוז.