והרי היא תחתיו ומשמשתו, כלומר, והאשה נמצאת נשואה וחיה עם בעלה לכל דבר, ונמצאו עדים אלה זוממין, כלומר, שהוזמו על ידי עדים אחרים ונמצא שרצו בעדותם למנוע מאשה זו את כתובתה, שהרי העידו שכבר קיבלה כתובה, במקרה זה אין אומרים שישלמו העדים את כל הסכום הכתוב בכתובתה, אלא רק טובת הנאת כתובתה, ואיזהו (מה היא) טובת הנאת כתובתה? — אומדין (משערים) כמה אדם רוצה ליתן, מוכן לשלם תמורת הסיכוי שיזכה בכתובה של אשה זו, שהרי אם נתארמלה או נתגרשה (תתאלמן או תתגרש) — יקבל את הכתובה, אף שהוא יודע שאם מתה (תמות) בחיי בעלה — יירשנה בעלה.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] כי ליתא [אין] מקבלים לתקנת אושא, אמאי [מדוע] בכלל יירשנה בעלה? תזבין [תמכור] את כתובתה לגמרי!

אמר אביי: מכאן אין ראיה לתקנת אושא, שכן גם לחולקים עליה אם אמרו שיכולה אשה למכור בנכסי מלוג שהם שלה, וכי יאמרו דבר זה בנכסי צאן ברזל (שהם הנכסים המשועבדים לפרעון כתובתה) שאינם של האשה, אלא הם ברשות ובאחריות הבעל לגמרי? ואם כן בכל אופן יש בכתובתה נכסים שאם מתה יורש אותם בעלה. ואין מכאן ראיה לתקנת אושא.

א אמר אביי: ענין זה של טובת הנאה הואיל ואתא לידן [והגיע בא לידינו], נימא [נאמר] בה מילתא [דבר הלכה]: טובת הנאה של מכירת הכתובה לאשה הויא [היא], ואין בה חלק לבעל. דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר שלבעל הויא [היא], לימרו [שיאמרו] לה עדים זוממים שבאו להפסידה כתובתה: מאי אפסדינך [מה הפסדנו אותך] על ידי עדותנו? הרי גם אי הות מזבנת לה [אם היית מוכרת אותה] את טובת הנאה, הבעל הוה שקיל מינך [היה נוטל את תמורתה ממך]! אמר רב שלמן: אין להביא מכאן ראיה משום דאיכא [שיש] רווח ביתא [הבית] בתוספת כסף על ידי מכירת הכתובה, וייתכן שהאשה מעדיפה חיי רווח בזמן נישואיה יותר מהחזקת נכסים אלה לאחר מכן.

אמר רבא, הלכתא [הלכה היא]: טובת הנאה לאשה, ואף אין הבעל אוכל פירות מן הנכסים שקנתה בכספי טובת הנאה. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? פירא תקינו ליה רבנן [את פירות נכסיה של האשה תיקנו לו הקנו לבעל חכמים] ואולם פירא דפירא [פירות הפירות] הללו לא תקינו ליה רבנן [תיקנו לו חכמים].

ב כי אתא [כאשר באו] רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע מבי רב [מבית הרב], מבית המדרש בו למדו, אמרי [היו אומרים]: תנינא [שנינו] במשנה את תקנת אושא: והיכן? ממה ששנינו במשנתנו: העבד והאשה פגיעתן רעה, החובל בהן — חייב, והם שחבלו באחרים — פטורין, משום שאין בידם לשלם. ומעתה אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] לומר שליתא [אין] הלכה שכזו שהיא תקנת אושא, מדוע אם כן פטורה אשה שחבלה והלא היא יכולה להשיג כסף גם בחיי בעלה! כיצד? — תזבין [תמכור] נכסי מלוג ותתן ליה [לו] לניזק את התשלום! אלא משמע שהאשה אינה יכולה למכור כלל את נכסי מלוג שלה.

על הוכחה זו מקשים: ולטעמיך [ואף לטעמך ולשיטתך] שמכאן אתה רוצה להביא ראיה, נהי נמי דאיתיה [גם כן אם נניח שיש] לתקנת אושא ולא מצי מזבנה [יכולה למכור] את נכסי מלוג לגמרי, מכל מקום תזבין [תמכור] את נכסי מלוג בטובת הנאה, כלומר, תמכור את הסיכוי שיחזרו הנכסים לרשותה (אם תתאלמן או תתגרש) ותתן ליה [לו] לניזק את מה שהזיקה לו! אלא בהכרח יש לפרש את המשנה שמדובר במקרה דלית [שאין] לה נכסי מלוג, הכי נמי [כך גם כן] יש לפרש לענין טובת הנאה שאינה יכולה למכור — משום דלית [שאין] לה.

ג אגב שהובא ענין זה שואלים: ותזבין [ותמכור] את כתובתה בטובת הנאה, כלומר, מה שתקבל מבעלה אם תתגרש או תתאלמן, ותתן ליה [לו] לניזק, ואם כן יש לה כסף מסויים? ומשיבים: הא מני [משנה זאת שיטת מי היא]? — שיטת ר' מאיר היא, דאמר [שאומר]: אסור לו לאדם שישהא את אשתו תחתיו אפילו שעה אחת בלא כתובה. וכיון שכך — אין האשה יכולה למכור את כתובתה בטובת הנאה.

ודוחים: וטעמא מאי [והרי טעם הדבר מהו], מדוע אסור לאשה נשואה להיות בלא כתובה? כדי שלא תהא אשתו של אדם קלה בעיניו להוציאה (לגרשה), שהרי יצטרך לתת לה כתובתה, ואולם אם כן הכא [כאן] כשמוכרת את כתובתה גם כן לא מגרש לה [אותה], בגלל נימוק זה שאין לה תשלומי כתובה, דאי מגרש לה [שהרי אם יגרש אותה], אתו הנך דזבני גבו לה [יבואו אלה שקנו ממנה ויגבו אותה] את כתובתה מיניה [ממנו], ואם כן מבחינתו של הבעל אין הבדל לענין קלות הגירושין אם מכרה או לא מכרה את הכתובה!

אלא, יש לומר כך בתשובה: טעם הדבר שאשה אינה משלמת לניזק למרות שבאפשרותה למכור את כתובתה בטובת הנאה, היא משום שטובת הנאה מילי נינהו [מילים, דיבורים, הם], כלומר, אין הם רכוש מסויים, אלא רק דיבורים של הבטחת אפשרות (שמא תגבה את כתובתה) ומילי [ומילים, דיבורים] לא משתעבדי [ומילים, דיבורים, אינם משתעבדים] לחוב כגון זה של הניזק.

ושואלים: אלמה [מדוע] הם לא משתעבדים? והרי אלו מילי דמזדבני בדינרי נינהו [מילים, דיבורים, שנמכרים בדינרים הם], שהרי הבטחה זו שמבטיחה האשה לקונה שווה כסף! אלא טעם הדבר שאינה מוכרת כתובתה בטובת הנאה, הוא משום דבריו של שמואל, שאמר שמואל: מלווה המוכר שטר חוב שיש בידו לחבירו, וחזר ומחלו ללווה את חובו לו — החוב מחול, ונמצא שטר החוב חסר ערך. ולא רק בעל החוב עצמו יכול לעשות כן אלא אפילו יורש מוחל. וכך חוששים אנו שמא תמחול האשה לבעל על כתובתה (שהוא למעשה שטר חוב), ונמצא הקונה מפסיד. ולכן אין האשה יכולה למכור את כתובתה בטובת הנאה.

אמרי [אומרים]: תעשה כך, זבוני זבין [תמכור] את טובת הנאת כתובתה ותתן ליה [לו] לניזק, ואי מחלה ליה לגבי בעל [ואם מוחלת לו עבור בעלה] — תמחלה [תמחול] ויפסיד הקונה. שהרי אין הכרח לומר שתמחל, כשם שאדם יכול למכור את שטר חובו, אף שיכול למוחלו.

אמרי [אומרים]: במקרה כזה, שמכריחים אותה למכור את כתובתה, כל דבר לגבי [אצל שקשור ושייך] לבעל, האשה ודאי מחלה ליה [תמחול לו] שלא יצטרך לפרוע, ואפסדיניה לההוא זבינא [ולהפסיד לקונים את המיקח הזה] בידים לא אפסדינהו [מפסידים אותם] שאין מתקנים דבר שבוודאי יפסיד ממנו הקונה.

וכי תימא [ואם תאמר]: זבינא ניהליה לההוא דחבלה ביה [תמכור לו את כתובתה לזה שחבלה בו] בטובת הנאה, תמורת הסכום שנתחייבה לו,