אם למדים במקום שכלל ופרט המרוחקים זה מזה קמיפלגי [חלוקים הם], לפי שהכתוב אומר "כויה תחת כויה פצע תחת פצע חבורה תחת חבורה" (שמות כא, כד) ש"כויה" היא כלל, שיש בו גם כויה שיש בה חבורה וגם כויה שאין בה חבורה, ולאחריה בא פרט בענין חבורה.

רבי סבר [סבור]: כיון שאין הכלל והפרט סמוכים זה לזה (שהרי "פצע תחת פצע" מפסיק ביניהם), אין דנין אותו בכלל ופרט, לומר לפי כללי ההלכה שאין בכלל אלא מה שבפרט ויהיה חייב רק על כויה שיש בה חבורה, ולכן לשיטתו על כל כויה משלם, ואף על זו שאין בה חבורה. ובן עזאי סבר [סבור]: דנין אותו בכלל ופרט. ואין בכלל אלא מה שבפרט, ואין משלמים עבור כויה אלא אם כן יש בה חבורה. וכי תימא [ואם תאמר] אם כן "חבורה" לרבי למה לי? שהרי בכלל "כויה" נאמר הכל! דבר זה בא ללמד לדמים יתרים, שאם גרם נוסף לכוויה גם חבורה — עליו להוסיף תשלום כסף על מה שהזיק לו.

א שנינו במשנה כיצד משלם צער — אומדין כמה אדם כיוצא בזה (כמוהו) רוצה ליטול להיות מצטער כך. ושואלים: צער במקום שהיה בו גם נזק, היכי שיימינן [איך אנו מעריכים אותו], איך מעריכים את הצער בנפרד מהנזק?

אמר אבוה [אביו] של שמואל: אומדין כמה אדם רוצה ליטול לקטוע לו ידו. ותוהים על כך: לקטוע לו ידו? הרי לא צער לחודיה [בלבד] הוא, הא כולהו [הרי כל] החמשה דברים איכא [יש כאן]! ועוד, וכי בשופטני עסקינן [בשוטים אנו עוסקים], באדם שמוכן לקבל שכר על מנת שיקטעו לו את ידו? אלא, השאלה היא כמה מוכן לקבל כדי לקטוע לו לגמרי את ידו הקטועה כבר (שאינה פועלת). ותוהים: ידו הקטועה נמי [גם כן] לא צער לחודיה איכא [בלבד יש כאן], הא [הרי] צער ובושת איכא [יש כאן] גם כן, שהרי כסיפא ליה מילתא [מבוזה לו הדבר] למשקל [לקחת] מבשרו למשדייה [לזורקו] לכלבים!

אלא כך עושים: אומדין כמה אדם רוצה ליטול לקטוע לו ידו המוכתב למלכות, שהמלכות גזרה עליו שיקטעו את ידו, כאשר הברירה היא בידו בין קטיעה על ידי סם שאין הדבר מלווה בכאב, לבין קטיעה בסייף שיש בו צער, בעד איזה סכום יהא מוכן לעשות זאת בסייף. אמרי [אומרים] בדחייה לכך: הכא נמי לא שקיל [כאן גם כן אין אדם נוטל כסף] ומצער נפשיה [את עצמו] בצער זה, ובוודאי יעדיף שיחתכו בסם ולא ניתן לאמוד דבר כזה!

אלא כך עושים: אומדין כמה אדם כמוהו רוצה ליתן (לשלם) כדי לקטוע לו ידו המוכתב למלכות בין קטיעה בסייף לקטיעה בסם, כלומר, על מנת שיעשו זאת בסם ולא בסייף.

ותוהים: אם כן האי [זה] הלשון "ליטול" אינה נכונה, "ליתן" מבעי ליה [צריך היה לו לומר]: כמה אדם רוצה ליתן כדי לא להצטער! אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: הכוונה היא ליטול זה מזה הניזק מהמזיק מה שנתן, כלומר, שהיה נותן, זה, הניזק למלך כדי שלא יצטער בצער זה.

ב שנינו במשנה: רפוי מהו? — אם הכהו חייב לרפאותו. עלו בו צמחים (מוגלה וגידולים אחרים), אם מחמת המכה — חייב, שלא מחמת המכה — פטור. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: עלו בו צמחים מחמת המכה ונסתרה (ונפתחה) המכה — חייב לרפאותו שוב וחייב ליתן לו דמי שבתו, שביטל מזמן עבודתו בריפוי המכה שנפתחה. אבל אם עלו בו שלא מחמת המכה — אינו חייב לרפאותו ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו, זאת דעה אחת.

ואילו ר' יהודה אומר: אף מחמת המכה — אכן חייב לרפאותו, ואולם אינו חייב ליתן לו דמי שבתו. ואילו חכמים אומרים: במקרה זה אינו חייב כלל, כי שבתו ורפואתו נאמרו כאחד, והרי זה בא ללמד כי כל שחייב בשבת — חייב בריפוי, וכל שאינו חייב בשבת — אינו חייב בריפוי.

ושואלים: במאי קא מיפלגי [במה, באיזה עקרון הם חלוקים]? אמר רבה: אשכחתינהו לרבנן בבי רב דיתבי וקאמרי [מצאתי את החכמים בבית המדרש שיושבים ואומרים]: הכא [כאן] בשאלה האם מכה ניתנה לאגד (לחבישה) קמיפלגי [חלוקים הם], כלומר, האם מותר לאדם לחבוש את מכתו כדי שלא יסבול בכך אף שבכך הוא גורם לתוצאות לוואי מזיקות ביצירת מוגלה וכיוצא בה.

רבנן סברי [חכמים כלומר, התנא הראשון בברייתא סבורים]: מכה ניתנה לאגד, וגם אם גרמה התחבושת להוצאות כספיות נוספות בשל תוצאות הלוואי, הרי אף אלה נחשבות כנגרמות מחמת המכה. ור' יהודה סבר [סבור]: מכה לא ניתנה לאגד, ומשום כך על ריפוי דתנא ביה קרא [ששנה בו הכתוב] בלשון "רפא ירפא" (שמות כא, יט) — הרי זה ריבוי מיוחד, ולכך מיחייב [חייב] המכה לשלם לו, אבל שבת שלא תנא ביה קרא [שנה בו הכתוב] — לא מיחייב [חייב]. כך הסבירו חכמי בית המדרש את המחלוקת.

ואמינא להו אנא [ואמרתי להם אני, רבה]: אי [אם] לדעת ר' יהודה מכה לא ניתנה לאגד ואסור לו לעשות כן, ריפוי נמי [גם כן] לא מיחייב [יהיה חייב]! אלא ההסבר למחלוקת כך הוא: דכולי עלמא [לדעת הכל] מכה ניתנה לאגד ואולם לא ניתנה לאגד יתירה [יתר], להוסיף בה תחבושת יתירה, והוא עשה זאת לנוחיותו.

ר' יהודה סבר [סבור]: כיון שלא ניתנה לאגד יתירה [יתר] ומכל מקום ניתנה לאגד, לכן ריפוי דתנא ביה קרא [ששנה בו הכתוב] — מיחייב [חייב] בו, שבת שלא תנא ביה קרא [שנה בו הכתוב] — לא מיחייב [חייב] בו. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: כיון דתנא ביה קרא [ששנה בו הכתוב] בריפוי, אשבת נמי מיחייב [על שבת גם כן חייב], דאיתקש [שהוקש בכתוב] לריפוי.

ומעירים: ור' יהודה סבר [סבור]: אף שהוקשו זה לזה, מכל מקום שבת לא מיחייב [חייב], משום דמעטיה רחמנא [שמיעט אותו הכתוב] שנאמר "רק שבתו יתן" (שמות כא, יט), ו"רק" לשון מיעוט היא. ומן הצד השני ורבנן [וחכמים] מה הם אומרים? — לדעתם "רק" זה לעלו בו צמחים שלא מחמת המכה הוא דאתא [שבא] למעט שפטור מלשלם.

ושואלים: ולרבנן בתראי דאמרי [ולחכמים האחרונים שאומרים] שכל שחייב בשבת חייב בריפוי, וכל שאינו חייב בשבת אינו חייב בריפוי, ריפוי דתנא ביה קרא [ששנה בו הכתוב] למה לי? ומשיבים: מיבעי ליה [צריך אותו] לכדתנא דבי [לכפי ששנה החכם של בית מדרשו] של ר' ישמעאל. דתניא [שכן שנינו בברייתא], התנא דבי [של בית מדרשו] של ר' ישמעאל אומר: "ורפא ירפא" (שמות כא, יט) — מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות, ואין אומרים שצריך לסמוך על הקדוש ברך הוא בלבד.

ובענין זה מביאים את מה ששנינו בברייתא נוספת. תנו רבנן [שנו חכמים]: מנין שאם עלו בו צמחים מחמת המכה ונסתרה המכה, שחייב החובל בחבירו לרפאותו שוב וחייב ליתן לו שבתו על הימים הנוספים לשביתתו ממלאכה? — תלמוד לומר: "רק שבתו יתן ורפא ירפא". יכול שיהא הדין כן אפילו עלו בו שלא מחמת המכה? — תלמוד לומר: "רק", למעט. והרי זה כדעת חכמים ראשונים שבברייתא. ר' יוסי בר יהודה אומר: אף אם עלו בו צמחים מחמת המכה — פטור, שנאמר: "רק".

איכא דאמרי [יש שאומרים] בדעת ר' יוסי בר' יהודה: אף מחמת המכה — פטור לגמרי בלי לשלם כל דבר, לא ריפוי ולא שבת, והרי זה כדעת רבנן בתראי [חכמים אחרונים]. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: אף מחמת המכה — פטור מתשלום על השבת ואולם חייב בריפוי, כמאן [כמי] הוא אומר זאת? — כאבוה [כדעת אביו ר' יהודה], כן גם דעתו.

ג ושבים לדון בדעת חכמים ראשונים שבברייתא. אמר מר [החכם]: יכול אפילו עלו בו צמחים שלא מחמת המכה חייב לרפאותו? — תלמוד לומר: "רק". ותוהים: שלא מחמת המכה בעי קרא [צריך כתוב] מיוחד להשמיענו שהחובל אינו חייב לשלם, וכי מדוע שישלם אם הוא לא גרם לכך?

אמרי [אומרים]: מאי [מה] פירוש "שלא מחמת המכה"? כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: הרי שעבר הניזוק על דברי הרופא ואכל דבש או כל מיני מתיקה שאסר עליו לאוכלם, מפני שדבש וכל מיני מתיקה קשין (מזיקים) למכה, והעלה מכתו גרגותני [נמק] מחמת כך, יכול יהא חייב החובל לרפאותו? — תלמוד לומר: "רק". ושואלים: מאי [מה] פירוש גרגותני? אמר אביי: נאתא כריכתא [בשר מת]. מאי אסותיה [מה רפואתו]? — אהלא וקירא וקלבא [אהל ושעווה ושמרים].

ד ומביאים מספר הלכות בפרטי תשלום הריפוי: ואי אמר ליה [ואם אומר לו] המזיק: אסייך אנא [ארפאך אני], שהוא עצמו רופא, אמר ליה [יכול לומר לו] הניזק: דמית [דומה אתה] עלי כאריא ארבא [כאריה אורב] ואני מפחד ממך ואיני רוצה להתרפא ממך. ואי אמר ליה [ואם אומר לו] המזיק: מייתינא אסיא דמגן במגן [אני אביא רופא של חינם שירפא אותך בחינם] ולא אצטרך לשלם, אמר ליה [יכול לומר לו] הניזק: אסיא דמגן במגן [רופא שמרפא בחינם] — מגן [חינם, לא כלום] הוא שוה.

ואי אמר [ואם אומר] המזיק: מייתינא [אביא] לך אסיא רחיקא [רופא ממקום רחוק] שיוריד מן המחיר בשבילי, אמר ליה [יכול לומר לו] הניזק: אסיא רחיקא עינא עוירא [רופא רחוק מעוור את העין], כי רופא הדר באותו מקום דואג שהחולה יתרפא, ורופא הגר במקום רחוק לא איכפת לו לאחר שמקבל שכרו.

ומן הצד השני ואי אמר ליה היאך [ואם אומר לו האחר, הניזק]: הב [תן] לי לדידי [לעצמי] את הכסף ואנא מסינא נפשאי [ואני אדאג לרפא את עצמי], אמר ליה [יכול לומר לו המזיק]: פשעת בנפשך ושקלת מינאי טפי [תתרשל בעצמך ובסוף תיקח ממני יותר] משום שלא תתרפא כראוי. ואי אמר ליה [ואם אומר לו הניזק]: קוץ לי מקץ [קצוב לי קיצבה] סכום מסויים לריפוי ואני אטפל בדבר, אמר ליה [יכול לומר לו] המזיק: כל שכן דפשעת בנפשך [שתתרשל בעצמך] שתרצה להרויח ולא תשלם לרופא כראוי ותישאר חולה, וקרו [ויקראו] לי הבריות "שור המזיק", שאני גרמתי לך לנזק שאינו מתרפא.

ה על המשנה המסבירה את תשלומי הצער והריפוי השבת והבושת תנא [שנה החכם]: וכולן, כל אלה, משתלמין במקום שמשלם נזק. כלומר, בנוסף לתשלום הנזק. ושואלים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו], מה מקורם? אמר רב זביד משמיה [משמו] של רבא, אמר קרא [הכתוב]: "פצע תחת פצע" (שמות כא, כה) — ליתן צער במקום נזק, שצריך להוסיף גם תשלום צער במקום שמשלם על הנזק.

ותוהים: הלא האי מבעי ליה [הכתוב הזה צריך אותו] ללימוד אחר: