השימוש בלשון סורסי (ארמי סורי) למה? מדוע ידברו יהודים בלשון ארמית, שבה היו רגילים? אלא ידברו או לשון הקדש שהוא לשונם או לשון יונית שהיא לשון השלטון! וכיוצא בזה אמר ר' יוסי: בבבל לשון ארמי שמדברים בו יהודים למה? או שידברו לשון הקדש שהיא לשונם, או שידברו לשון פרסי שהיא לשון השלטון, והרי שחכמת יוונית מותרת! ומתרצים, אמרי [אומרים]: יש להבחין בין הדברים, לשון יוני לחוד שהוא מותר, חכמת יונית לחוד והיא שנאסרה.

ומקשים על כך: וחכמת יונית מי אסירא [האם היא אסורה]? והאמר [והרי אמר] רב יהודה אמר שמואל משום (בשם) רבן שמעון בן גמליאל, על הכתוב "עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי" (איכה ג, נא), אמר שכך אירע לו עצמו: אלף ילדים (צעירים) היו בבית אבא, בבית הנשיאים ממשפחת הלל, חמש מאות מהם למדו תורה, חמש מאות האחרים למדו חכמת יונית, ולא נשתייר מהם לאחר המלחמות ומפלת ביתר אלא אני כאן ובן אחי אבא בעסיא! משמע שמותר ללמוד חכמת יוונית!

אמרי [אומרים] בתשובה: שאני [שונים] בית רבן גמליאל, שהיו קרובים למלכות, ומשום כך היו צריכים ללמוד חכמת יוונית. וכדתניא [וכמו ששנויה ברייתא]: המספר קומי (תספורת מיוחדת לגויים) — הרי זה מדרכי האמורי ואסור. ואולם אבטולמוס בר ראובן התירו לו חכמים לספר קומי, מפני שהוא קרוב למלכות. וכיוצא בזה של בית רבן גמליאל התירו להם לספר (לעסוק) בחכמת יונית, מפני שקרובים למלכות.

א שנינו במשנה שלא יגדל אדם את הכלב אלא אם כן קשור בשלשלאות כו'. ומביאים באותו ענין: תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: לא יגדל אדם את הכלב — אלא אם כן קשור בשלשלת, אבל מגדל הוא כלב בעיר הסמוכה לספר (לגבול), וקושרו ביום ומתירו בלילה לצורך שמירה.

ועוד באותו ענין, תניא [שנויה ברייתא] ר' אליעזר הגדול אומר: המגדל כלבים הרי הוא כמגדל חזירים. ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מכאן] ומה הוסיף על האיסור שבמשנה לגדל כלבים? ומשיבים: למיקם עליה [לעמוד, להתחייב על כך] ב"ארור", שלא רק איסור, אלא גם קללה יש בדבר.

אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: בבל כעיר הסמוכה לספר דמי [היא נחשבת] ומותר לגדל בה כלבים. ומעירים: תרגמה [תרגם, הסביר אותה] שאין הדבר מתייחס לכל ארץ בבל, אלא על העיר נהרדעא שבבבל שהיתה סמוך לספר.

ומעין הסבר לאיסור לגדל כלב, דריש [דרש] ר' דוסתאי שמן העיר בירי: מה שנאמר "ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל" (במדבר י, לו), הרי זה בא ללמדך, שאין שכינה שורה על ישראל אם היו פחות משני אלפים ושני רבבות, שהוא "רבבות" ו"אלפי", ומיעוט רבים שנים. ואם היה חסר נפש אחת מביניהם, והיתה אשה מעוברת ביניהם וראויה להשלים מספר זה, ונבח בה עליה כלב ונבהלה וכתוצאה מכך הפילה את עוברה, נמצא זה בעליו של הכלב גורם לשכינה שתסתלק מישראל, ומטעם זה אסרו לגדל כלבים.

וכעין זה מסופר: ההיא איתתא דעלת למיפא בההוא ביתא [אשה אחת שהיתה הרה שנכנסה לאפות לחם בבית אחד], נבח בה כלבא [הכלב] ונבהלה מאד. אמר לה מריה [בעליו של הכלב]: לא תיסתפי מיניה, שקולי ניביה [אל תפחדי ממנו כי נטולות שיניו] ואינו יכול לנשוך, אמרה ליה [לו]: שקילי טיבותיך ושדיא אחיזרי [קח את טובתך וזרוק אותה לקוצים], כלומר, אין כבר תועלת בטובה זו שאתה מודיעני בה, שכן כבר נגרם נזק, וכבר נד ולד ממקומו, ועומדת אני להפיל.

ב שנינו במשנה שאין פורסין נישבין (מלכודות) ליונים במרחק של שלושים ריס (ארבעה מילין) מן העיר. ושואלים: ומי אזלי כולי האי [האם היונים הולכות רחוק כל כך]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: מרחיקין את השובך מן העיר חמשים אמה כדי שלא יזיקו היונים לגני העיר. נמצא שאין תחום מעופן אלא בחמישים אמה! אמר אביי: מישט שייטי טובא [לשוט, לעוף, שטות הן הרבה] יותר מזה, ולכן אסור לפרוס מלכודות בתוך שלושים ריס מן העיר, ואולם כרסייהו [כרסן] בחמשים אמה מליא [מלאה], ולכן כשמרחיקן יותר מחמישים אמה אינן מזיקות הרבה, ולא גזרו על כך.

ושואלים: ומישט [וכי לשוט] שטות הן רק שלשים ריס ותו [ויותר] לא? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: בישוב (איזור מיושב) אפילו מאה מיל לא יפרוס את הנישבין ליונים! רב יוסף אמר בתשובה לכך: מדובר בברייתא בישוב כרמים, שיש בו כרמים סמוכים זה לזה, והיונים עוברות מכרם לכרם. רבה אמר: מדובר כאן בישוב שובכין ודרך היונים לעוף למרחקים גדולים משובך לשובך.

ומקשים על רבה: ותיפוק ליה [ותצא לו] הלכה זו שאין פורסים משום שובכין גופייהו [עצמם] שהרי עלול הוא לצוד את היונים שמאותם השובכים! ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] שמדובר כאן בשובכים שהם של גוי. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] בשובכים שהם של יוני הפקר. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] בשובכים דידיה