והטבח (השוחט, הקצב) לוקח (קונה) בהמה דקה ושוחט, לוקח ושוהה בביתו עד זמן השחיטה, ובלבד שלא ישהה העגונה (האחרונה) שבהן שלשים יום.

באותו ענין שאלו תלמידיו את רבן גמליאל: מהו לגדל בהמה דקה בארץ ישראל? אמר להן: מותר. ותוהים על כך: והתנן [והרי שנינו במשנתנו]: אין מגדלין!

אלא יש לתקן את הגרסה ולומר הכי קא בעו מיניה [כך שאלו ממנו]: מהו לשהות בהמה דקה לצורך שחיטה בארץ ישראל? אמר להן: מותר, ובלבד שלא תצא ותרעה בעדר בחוץ, אלא קושרה בכרעי המטה בתוך ביתו.

ובענין זה מסופר, תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו (שהיה משתעל בשל חליו), ושאלו לרופאים מה לעשות לרפואתו, ואמרו: אין לו תקנה עד שינק חלב רותח (מבעבע) מן הבהמה משחרית לשחרית, כלומר, בכל בוקר, ולצורך זה הביאו לו עז וקשרו לו בכרעי המטה, והיה יונק ממנה משחרית לשחרית במשך זמן.

לימים נכנסו חביריו לבקרו ביקור חולים, כיון שראו אותה העז קשורה בכרעי המטה חזרו לאחוריהם ולא נכנסו לביתו, ואמרו: לסטים (שודד) מזויין נמצא בביתו של זה, ואנו נכנסין אצלו?!

ישבו חכמים ובדקו במעשיו ולא מצאו בו כל פגם אלא מלבד אותו עון של אותה העז שהחזיק בביתו. ואף הוא אותו חסיד בשעת מיתתו אמר: יודע אני שאין בי כל עון אלא עון אותה העז בלבד, שעברתי על דברי חברי שאמרו שאסור להשהות בהמה דקה בארץ ישראל.

ובאותו ענין של בהמה דקה אמר ר' ישמעאל: מבעלי בתים שבגליל העליון היו בית אבא, ומפני מה איזה עוון גרם להם שחרבו — שהיו מרעין (רועים) בחורשין (יערות) בסביבה, ודנין דיני ממונות ביחיד. ואף על פי שהיו להם חורשים סמוך לבתיהם והיו החורשים שלהם, ולא רעו בהמותיהם בשל אחרים. מכל מקום שדה קטנה של אחרים היתה בדרך בין ביתם לחורשיהם ומעבירין היו את הצאן דרך עליה (דרכה), וזה גרם להם שנענשו.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: רועה בהמה דקה שעשה תשובה ורוצה לנהוג מעתה כדין ולא לגדל עוד בהמה דקה, אין מחייבין אותו למכור את כל צאנו מיד, והרי בכך מקשים עליו ביותר, שנאלץ הוא למוכרם בפחות ממחירם, ויש לו הפסד מרובה אלא מוכר על יד על יד (מעט מעט). וכן גר שנפלו לו כלבים וחזירים בירושתו מאבותיו הגויים, ואסור הוא בגידולם כמפורש במשנה, אין מחייבין אותו למכור הכל מיד, אלא מוכר על יד על יד.

וכן מי שנדר ליקח (לקנות) בית או ליקח (לשאת) אשה בארץ ישראל ולא קבע לכך זמן מוגדר, אין מחייבין אותו ליקח מיד בית או אשה ראשונה שיזדמנו לו, עד שימצא את ההוגנת (הראויה) לו.

וכיוצא בו מספרים: מעשה באשה אחת שהיה בנה מיצר (מציק) לה, ולא היה לה בעל שיתיירא הבן מפניו, וקפצה ונשבעה: "כל מי שיבא ויבקש לשאת אותי לאשה איני מחזירתו (מסרבת לו)", וקפצו עליה בני אדם שאינן מהוגנין וביקשו לשאתה לאשה ולא ידעה מה לעשות שהרי נשבעה כן. וכשבא הדבר אצל חכמים, אמרו: לא נתכוונה זו אלא להגון לה בלבד ולא ממש לכל איש ראשון שיבוא.

ב וממשיכה הברייתא: כשם שאמרו חכמים אין מגדלין בהמה דקה, כך אמרו שאין מגדלין חיה דקה, כגון כלבים וחתולים. ר' ישמעאל אומר: מגדלין חיות בית שיש בהן תועלת ואינן מזיקות כגון כלבים כופרין (כלבי ציד), וחתולים, וקופין, וחולדות סנאים, מפני שעשויים אלה לנקר (לנקות) את הבית ממיני שרצים, ולכן מותר לגדלם.

ושואלים: מאי [מה הן] חולדות סנאים הללו? אמר רב יהודה: קוראים להן בארמית שרצא חרצא; ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: שקוראים להן חרזא, דקטיני שקיה ורעיא ביני וורדיני [שדקות שוקיה ורועה בין הקוצים]. ומאי שרצא [ומה טעם קוראים להן שרץ]? דמתתאי שקיה [מפני ששוקיה נמוכות] ונגררות על הארץ ונראות כשרץ השורץ על הארץ.

ג ועוד בקשר לדין המשנה. אמר רב יהודה אמר רב: עשינו עצמנו בבבל לנהוג כארץ ישראל לענין איסור גידול בהמה דקה. ובענין זה מסופר: אמר ליה [לו] רב אדא בר אהבה לרב הונא: דידך מאי [צאנך שלך מה], מדוע אין אתה נוהג כדברי רבך, רב, ומגדל אתה צאן?

אמר ליה [לו]: את הבהמות דידן קא מינטרא להו [שלנו שומרת אותן] אשתי שנקראה חובה. אמר ליה [לו]: חובה תקברינהו לבנה [תקבור את בניה]. ואומרים: כיון שיצא הדבר מפי רב אדא בר אהבה בלשון זו, היתה זו כשגגה היוצאת מפי השליט, וכולה שניה [כל שנותיו] של רב אדא בר אהבה אכן לא אקיים זרעא [נתקיים זרע] לרב הונא מאשתו חובה. איכא דאמרי [יש שאומרים] בנוסח אחר קצת אמר רב הונא אמר רב: עשינו עצמנו בבבל לנהוג כארץ ישראל לענין איסור גידול בהמה דקה, מכי אתא [מאז שבא] רב לבבל מארץ ישראל ותיקן בה כמה תקנות גדולות.

מסופר: רב ושמואל ורב אסי איקלעו לבי [הזדמנו לבית] שבוע הבן שבו עשו ברית מילה, ואמרי לה [ויש אומרים] שהיה זה לבי [לבית] שבו עשו ישוע (פדיון) הבן — רב לא היה רוצה עייל קמיה [להיכנס לפני] שמואל,