משום פסידא [הפסד] של הלקוחות, שאם אכן תיפסל עדותם למפרע, ייגרם בכך נזק לקונים שהחתימו אותם על שטרות מכירה בתקופה זו שבין עדותם להזמתם, בלא לדעת שעדים אלו יתבררו מאוחר יותר כעדים פסולים.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל למעשה ביניהן] בין שתי הלשונות הללו של רבא, אם זה או זה הוא טעמו? ומשיבים: ההבדל הוא כגון דאסהידו ביה תרי לחד ותרי לחד [שהעידו בו, שהזימוהו שנים עדים באחד ושנים עדים באחד], שלא היתה ההזמה על ידי שנים כנגד שנים, אלא הזימו שני עדים כל אחד ואחד מן העדים הראשונים, ובמקרה שכזה יש סברה להאמין לעדים המזימים ואין חידוש בדבר. אי נמי [או גם כן] במקרה כזה שהעדים האחרים לא פסלום כזוממים אלא דפסלינהו בגזלנותא [שפסלום בשל גזלנות].

ובאופן זה יהיה הבדל בין שתי הלשונות בשני המקרים הללו: להך לישנא דאמרת [לאותה לשון האומרת] שפסולם של עדים זוממים לשיטת רבא מכאן ואילך הוא משום חידוש — הרי כאן ליכא [אין] חידוש, ומודה רבא לאביי שייפסלו למפרע. להך לישנא דאמרת [ללשון זו האומרת] שהסיבה היא משום פסידא [הפסד] הלקוחות — איכא [יש] גם כאן טעם לדברי רבא, שלא ייפסלו אלא משעת העדאת העדים המזימים.

אמר ר' ירמיה מדפתי: עבד [עשה] רב פפא עובדא כוותיה [מעשה כשיטתו] של רבא. רב אשי אמר: בענין זה הלכתא כוותיה [הלכה כשיטתו] של אביי. ומסכמים: והלכתא כוותיה [והלכה כשיטתו] של אביי במחלוקותיו עם רבא בשש הלכות, וסימנן (בראשי תיבות): יע"ל קג"ם ועד זומם בכללן.

א למרות שנמסר פסק ההלכה בענין זה, מבררים ודנים בשיטת אביי. תנן [שנינו במשנתנו]: גנב על פי שנים וטבח ומכר על פיהם, ונמצאו זוממין — משלמין את הכל.

מאי לאו [האם לא] מדובר כאן שהעידו אותם עדים תחילה על הגניבה, וחזרו והעידו על הטביחה, והוזמו תחילה בעדותם על הגניבה וחזרו והוזמו בעדותם על הטביחה. ומעתה

אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] לומר כשיטת אביי שעד זומם למפרע הוא נפסל, הני כיון דאיתזמו להו [עדים אלה כיון שהוזמו] תחילה על עדות הגניבה אם כן בכך איגלאי מילתא [נתברר הדבר] למפרע דכי אסהדו [שכאשר העידו] על הטביחה פסולין הוו [היו] ולא היה ממש בעדותם, ואם כן אמאי [מדוע] משלמין על הטביחה הרי התברר שהיו עדים פסולים ולא היתה עדותם ראויה כלל להזמה!

אמרי [אומרים] בתשובה: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שהוזמו על עדות הטביחה תחילה, ונמצא שאף אם נפסלים למפרע אין זה פוסל את עדות הגניבה שקדמה לעדות הטביחה. ואחר כך הוזמו על הגניבה, ומשום כך משלמים על שתי העדויות.

אמרי [אומרים] כנגד זה: סוף סוף כי הדרי מיתזמי [כאשר הם חוזרים ומוזמים] על הגניבה איגלאי מילתא [התברר הדבר] דכי אסהדו [שכאשר העידו] על הטביחה פסולין הוו [היו] מלהעיד, אם כן אמאי משלמי [מדוע משלמים] על הטביחה?

ומסבירים: והלכתא [והלכה] זו יש להעמיד לפי אביי: שהעידו בבת אחת על הגניבה ועל הטביחה, והוזמו, שאף אם ייפסלו למפרע כשהוזמו על עדות הגניבה — לא קדמה עדות זו לעדות הטביחה כדי לפוסלה, ואז מתיישבים הדברים לשיטת אביי.

ד ומציעים: לימא כתנאי [האם לומר שאביי ורבא חלוקים במחלוקת תנאים] באותו ענין, ששנינו בברייתא: היו שנים מעידין אותו שגנב, והן עצמם מעידין אותו שטבח, והוזמו על הגניבה בלבד — הרי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה.

אבל הוזמו על הטביחה בלבד — הוא, הגנב, משלם תשלומי כפל, שהרי עדות הגניבה קיימת ונתברר שגנב, והן, העדים הזוממים, משלמין תשלומי שנים או שלשה שרצו לחייבו כתוספת לכפל.

אמר ר' יוסי: במה דברים אמורים — כאשר היה זה בשתי עדיות, אבל בעדות אחת והוזמו על הטביחה — עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה.

ומעתה נברר את דברי ר' יוסי: מאי [מה פירוש] "בשתי עדיות", ומאי [ומה פירוש] "בעדות אחת"? אילימא [אם תאמר] "בשתי עדיות" כוונתו בשתי עדיות נבדלות ממש, שהיו בשתי כתות שונות של עדים שהעידו בנפרד על כל דבר ודבר, ואילו "בעדות אחת" כוונתו בכת אחת של עדים שהעידו בזה אחר זה על הגניבה ואחר כך על הטביחה.

ולפיכך יש לפרש כי זה שאמר ר' יוסי בעדות אחת, כלומר בכת אחת של עדים המעידים בזה אחר זה, כי מסהדי [כאשר מעידים] על הגניבה והדר מסהדי [וחוזרים אחר כך ומעידים] על הטביחה, כי מתזמי [כאשר הם מוזמים] על הטביחה הרי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ואיתזמו להו [והוזמו להם] על הגניבה גם כן, מהיכא תיתי הך [מהיכן יבוא דבר זה]? אמנם עדותם על הטביחה הוזמה, אבל עדותם על הגניבה לא הוזמה כלל, ומדוע תיבטל העדות?

אלא לאו [האם לא] צריך לפרש כי "בשתי עדיות" — משמעו בעדות אחת כעין שתי עדיות, ומאי נינהו [ומה הן] כיצד היה הדבר? שהיתה זו כת אחת שהעידה על שני הדברים בזה אחר זה, ולפיכך יש להבין: אבל בעדות אחת כוונתו בבת אחת שהעידו בזמן אחד גם על הגניבה וגם על הטביחה לא מתחייב על הגניבה, שעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה.

וכדי להסביר את הדברים לענייננו מקדימים כי סברוה [סברו בענין זה] התלמידים שעסקו בזה, דכולי עלמא [שלדעת הכל] כל דבר שאומר העד תוך כדי דיבור כדיבור עצמו הוא דמי [נחשב], והרי הוא כעדות אחת.

ולפי הנחה זו, מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בדבר זה הם חלוקים], דרבנן סברי [שחכמים סבורים]: מכאן ולהבא הוא נפסל, וכיון דמההיא שעתא קא מיתזמי [שמאותה שעה הם מוזמים], שנפסלים משעת הזמה, על הטביחה דקא מיתזמי [שעליה הוזמו] — איתזום, על הגניבה שלא מיתזמי [הוזמו] — לא איתזום [הוזמו].

ואילו ר' יוסי סבר [סבור]: עד זומם למפרע הוא נפסל, וכיון שמייד כי אסהידו הוא דמיפסלי [כאשר העידו הם נפסלים], אי איתזמו להו [אם כאשר הוזמו] טביחה איתזמו להו נמי אגניבה [הוזמו כם כן אגניבה [הוזמו גם כן על הגניבה], כלומר נפסלה העדות על הגניבה, דהא [שהרי] תוך כדי דיבור כדיבור דמי [נחשב], ואם כן נחשבות שתי העדויות כאילו העידו בבת אחת?

אמרי [אומרים] בתשובה לכך: אי [אם] אכן מניחים שתוך כדי דיבור כדיבור דמי [נחשב], הרי דכולי עלמא [לדעת הכל] למפרע הוא נפסל, וכדעת אביי, ומשום כך אם הוזמו אף במחצית העדות השניה — העדות כולה נפסלת. אלא הכא [כאן] בשאלה האם תוך כדי דיבור כדיבור דמי [נחשב] קא מיפלגי [חלוקים הם], רבנן סברי [חכמים סבורים]: תוך כדי דיבור