משום שלא אכלי בשרא דתורא [אכלתי בשר שור] מפני שהתעניתי אתמול והייתי חלוש בגלל העדר אוכל, ולכן לא דקדקתי בדבר.

ושאלו רבא: אם כן ואלא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא [במה שונה ההתחלה ובמה שונה הסוף] ומדוע לא ישלם בכל מקרה לאחיו את חלקם בארבעה וחמישה?

אמר ליה [לו] רב נחמן בתשובה: רישא קרינא ביה [בתחילה קוראים אנו בו] "וטבחו" כולו באיסורא [באיסור], שבזמן הטביחה היתה הבהמה שייכת כולה לאב, ונמצא שעשה מעשה עבירה גמור בטביחה. סיפא לא קרינא ביה [בסוף אין אנו קוראים בו] "וטבחו" כולו באיסורא [באיסור]. כי לאחר מות האב יש חלק גם לבנו הגנב בבהמה זו, ונמצא שטביחתה לא היתה כולה באיסור.

א שנינו במשנה: השוחט ונמצאת טריפה וכן השוחט חולין בעזרה — משלם תשלומי ארבעה וחמישה. אמר ליה [לו] רב חביבי מחוזנאה (איש מחוזא) לרב אשי: שמע מינה [למד מכאן] מן הדין לגבי שחיטת חולין בעזרה, כי אינה לשחיטה אלא לבסוף, שאין מעשה השחיטה נחשב כמעשה גמור אלא בסופו,

דאי [שאם] תאמר שישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, ושמתחילת מעשה השחיטה הרי הוא נחשב כשוחט, אם כן, יש להקשות על דין המשנה: כיון ששחט בה פורתא [מעט] מיד אסרה בהנאה כדין חולין שנשחטו בעזרה, אידך [השאר] לא דמריה קא טבח [של בעליו הוא טובח]!

אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רבא: כי קא מחייב [כאשר הוא מתחייב] בתשלומים על הטביחה — אההוא פורתא [על אותו מעט] ששחט בראשונה הוא שמתחייב. אמר ליה [לו] רב אשי: לא תידחי [תדחה] כך, כי "וטבחו" כולו בעינן [צריכים אנו] וליכא [ואין כאן]. שלענין תשלומין אין החיוב אלא על שחיטה מלאה.

אמר לו רב הונא: אלא מכל מקום קשיא [קשה] מדין זה של שוחט חולין בעזרה, שהרי מכאן הוכחה ששחיטה היא רק בסוף! אמר ליה [לו]: הכי [כך] אמר רב גמדא משמיה [משמו] של רבא: כגון ששחט מקצת שני הסימנין (קנה וושט) של הבהמה בחוץ והכניס את הבהמה למקדש, וגמרן, ששחט עוד מעט עד לגמר מצוות השחיטה, בפנים. נמצא שרק בסוף השחיטה מתחייב על עבירה של שחיטת חולין בעזרה והן בחיוב הטביחה לענין תשלומים.

איכא דמתני לה אהא [יש ששונה את הסוגיה הזו על דבר זה] שאמרנו: אמר ר' שמעון בן לקיש משום (בשם) ר' לוי סבא [הזקן]: אינה לשחיטה אלא לבסוף, ור' יוחנן אמר: ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. אמר ליה [לו] רב חביבי מחוזנאה לרב אשי: לימא קסבר [האם לומר שסבור] ר' יוחנן שחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא [אין איסורם מן התורה]?