אפילו הכי [כך] כיון דקא מקני ליה בהכי [שמקנה לו בכך] — הויא [הריהי] מכירה למרות שאינו יכול לתבוע אותו בדין.

א שנינו במשנה: גנב וטבח ביום הכפורים הרי זה חייב בתשלומי ארבעה וחמישה. אמרי [אומרים] בשאלה על כך: אמאי [מדוע]? נהי דקטלא ליכא [אם אומנם שעונש מוות אין כאן] על חילול יום הכיפורים, אולם הלא עונש מלקות מיהא איכא [מכל מקום יש כאן], וקיימא לן [ומוחזק בידינו] הכלל שאינו לוקה ומשלם, שאם אדם לוקה על עבירה שוב אינו משלם עליה תשלומי ממון!

אמרי [אומרים] בתשובה: הא מני [משנה זו כשיטת מי היא] — כשיטת ר' מאיר היא, שאמר: אדם לוקה ומשלם על אותה עבירה.

ושואלים: אי [אם] כדעת ר' מאיר, אפילו טבח בשבת יהא חייב ובמשנתנו לא שנינו כן! וכי תימא [ואם תאמר]: לוקה ומשלם אית ליה [יש לו], שלדעתו יכול להיענש בשניהם יחד, אולם מת ומשלם לית ליה [אין לו].

על כך יש להקשות: ולא? וכי אינו סבור כן? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: גנב וטבח בשבת, גנב וטבח לעבודה זרה, גנב שור הנסקל (שהתחייב בסקילה, ואסור בהנאה) וטבחו — בכל אלה משלם ארבעה וחמשה, כדברי ר' מאיר, וחכמים פוטרין!

אמרי [אומרים] בדחייה: בר מינה דההיא [חוץ מברייתא זו] שאין להבינה כמשמעה, דהא אתמר עלה [שהרי כבר נאמר עליה]: אמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת ר' ירמיה אמר ר' שמעון בן לקיש, וכן ר' אבין ור' אלעא וכל חבורתא משמיה [החבורה משמו] של ר' יוחנן אמרי [אמרו]: מדובר כאן בטובח על ידי אחר, שלא הגנב עצמו טבח בשבת או לעבודה זרה, אלא עשה זאת שליחו, שאין הגנב מתחייב מיתה על כך ולכן מתחייב הוא בתשלומים.

ושואלים על כך: וכי זה חוטא וזה מתחייב? כיצד אחד (השליח) חוטא בטביחה והשני (הגנב) יתחייב על מעשהו?

אמר רבא: שאני הכא [שונה כאן] הדבר בדין ארבעה וחמישה, שאמר קרא [הכתוב]: "וטבחו או מכרו" (שמות כא, לז) להקישם זה לזה, ובאופן זה: מה מכירה נעשית בהכרח על ידי אחר, שהרי אין אדם מוכר לעצמו, ומתחייב על כך — אף טביחה חייב עליה לא רק אם טבח בעצמו, אלא גם על ידי אחר.

דבי [החכם בבית מדרשו] של ר' ישמעאל תנא [שנה] מקור אחר באותו כתוב להלכה זו: נאמר "וטבחו או מכרו", "או" — הרי זה בא לרבות את השליח, שאף הוא מחייב את שולחו בתשלומי ארבעה וחמישה. דבי [החכם בבית מדרשו] של חזקיה תנא [שנה] לימוד אחר לענין זה: נאמר "חמשה בקר ישלם תחת השור" (שמות כא, לז) — הרי זה לרבות את השליח שבא במקום (תחת) משלחו, לחייב את המשלח בארבעה וחמישה.

על הסבר זה של הברייתא מתקיף לה [מקשה על כך] מר זוטרא: מי איכא מידי, דאילו עביד איהו לא מיחייב [וכי יש דבר שאם היה עושה אותו הוא עצמו, המשלח לא היה מתחייב], שהרי יש עליו עונש מיתה הפוטרו מממון, ואם עביד [עושה] אותו שליח ומיחייב [ומתחייב], והרי אין כוחו של השליח יכול להיות גדול מכוחו של משלחו?

אמר ליה [לו] רב אשי: התם [שם] אצלנו הסיבה היא לאו [לא] משום שלא מיחייב [מחוייב] הוא, שמעיקרו של דבר היה צריך להיות חייב גם כשהמשלח טבח, אלא דקם ליה [שעמד, די, לו] בדרבה מיניה [בעונש הגדול ממנו] שאין מענישים אותו שני עונשים על אותה עבירה, אלא על האחד היותר גדול בין השניים. אבל במקרה שהוא אינו חייב מיתה — אכן, מחייבים אותו על הטביחה.

ושואלים מצד אחר: ואי [ואם] מדובר כאן בטובח על ידי אחר, מאי טעמא דרבנן דפטרי [מה הטעם של חכמים החולקים על ר' מאיר שפוטרים] שהרי במקרה כזה צריכים היו גם חכמים לחייב!

אמרי [אומרים] בתשובה: מאן [מי הם] חכמים אלה? — ר' שמעון, שאמר: שחיטה שאינה ראויה לאכילה לא שמה שחיטה, ומשום כך אינו חייב עליה תשלומי ארבעה וחמישה משום טובח.

אמרי [אומרים] על כך בשאלה: בשלמא [נניח] שחיטה לעבודה זרה ושחיטת שור הנסקל הרי שחיטה שאינה ראויה לאכילה היא, כי הבהמה הנשחטת אסורה בהנאה, אלא שחיטה בשבת הלא שחיטה ראויה היא! דתנן [שכן שנינו במשנה] במפורש: השוחט בשבת וביום הכפורים, אף על פי שמתחייב בנפשו על מלאכת השחיטה, שחיטתו כשירה לאכילה!

אמרי [אומרים] בתשובה: סבר לה [סבורים חכמים החולקים על ר' מאיר בענין זה] כשיטת ר' יוחנן הסנדלר, האוסר את הנשחט בשבת. ולכן, אף שחיטה בשבת הריהי שחיטה שאינה ראויה לאכילה.

דתנן [שכן שנינו במשנה]: המבשל בשבת, אם בישל בשוגג — יאכל ממה שבישל, אם בישל במזיד — לא יאכל, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: בשוגג — יאכל אבל רק במוצאי שבת, במזיד — לא יאכל עולמית, שלא יהנה כלל ממלאכה שעשה בשבת, אבל הדבר מותר לאחרים.

ר' יוחנן הסנדלר אומר: אם בישל בשוגג — יאכל מה שבישל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד — לא יאכל עולמית, לא לו ולא לאחרים. נמצא שלדעת ר' יוחנן הסנדלר אסור ליהנות לעולם משחיטה שנעשתה במזיד בשבת, והרי זו שחיטה שאינה ראויה כלל לאכילה.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יוחנן הסנדלר? ומסבירים: כדדריש [כפי שדרש] ר' חייא אפיתחא דבי נשיאה [על פתחו של בית הנשיא], נאמר: "ושמרתם את השבת כי קדש הוא לכם" (שמות לא, יד) ובאה השוואה זו בין שבת לקודש ללמד: מה קדש אסור באכילה, אף מעשה שבת אסורין באכילה.

ושואלים: אי [אם] כך אתה מקיש, שמא נאמר: מה קדש אסור בהנאה, אף מעשה שבת אסור בהנאה, ולא רק באכילה! תלמוד לומר: "לכם", כוונתו — שלכם יהא אף שאסור לאכול ממנו, וכיון שיש לו בעלות עליו, יכול גם למוכרו או לעשות בו שימוש אחר של הנאה.

יכול אפילו בשוגג יהא אסור באכילה? תלמוד לומר: "מחלליה מות יומת" (שמות לא, יד), דווקא במזיד אמרתי לך דבר זה, במי ששייך בו חיוב מיתה, ולא בשוגג.

ובענין זה מוסיפים: פליגי [נחלקו] בה, בשאלה זו, רב אחא ורבינא, חד [אחד] מהם אמר: מעשה שבת אסור דאורייתא [מן התורה], וחד [ואחד] מהם אמר: מעשה שבת אסור רק דרבנן [מדברי סופרים].

ואומרים: מאן דאמר דאורייתא, כדאמרן [מי שאומר שהוא איסור תורה, טעמו כפי שאמרנו] לפי דרשתו של ר' חייא. ומאן דאמר דרבנן [ומי שאומר שאסור רק מדברי סופרים], הוא דייק כך בכתוב: אמר קרא [הכתוב] בענין שבת: "קדש הוא", ללמד: הוא קדש ואין מעשיו קדש, שהפסוק מלמד שמעשה שבת, כלומר, מלאכות שנעשו בשבת, אינו כקודש שאסור באכילה.

ושואלים לענייננו: בשלמא למאן דאמר דאורייתא [נניח לשיטת מי שאומר שהוא איסור תורה], אמטו