כסתם משנה יחידאה [של דעת יחיד] לא אמר, ונמצא לדרך זו שהוא פוסק כדעת רבים.

א בנושא קרוב לשאלה זו אמרי נהרדעי [אמרו חכמי העיר נהרדעא]: לא כתבינן אורכתא [כותבים אנו שטר הרשאה] בו מייפה אדם את כוחו של חבירו לתבוע את פקדונו או את חובו מאדם אחר אמטלטלי [על מיטלטלים]. אמר רב אשי לאמימר: מאי טעמא [מה טעם] אין עושים כן? אמר ליה [לו]: משום שיטת ר' יוחנן, ש

אמר ר' יוחנן: גזל ולא נתייאשו הבעלים — שניהם (הבעלים והגזלן) אינן יכולין להקדיש, זה (הגזלן) לפי שאינו שלו, וזה (הבעלים) לפי שאינו ברשותו. ואף כאן, כיון שאין המיטלטלים ברשותו של המרשה אינו יכול להקנותם לאחר.

איכא דאמרי [יש שאומרים], אמרי נהרדעי [אמרו חכמי נהרדעא]: לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה [אין אנו כותבים שטר הרשאה על מיטלטלים שכבר כפר בו הנפקד במפקיד], שטען שאין בידו חפץ של הלה. ומדייקים: טעמא [הטעם] שאין כותבים אורכתא דווקא דכפריה [כשכפר בו], משום דמיחזי כשיקרא [שנראה שטר ההרשאה כשקר], שמקנה בו המרשה לשליחו דבר שכל עוד לא יוכיח אחרת — אינו שייך לו. אבל אם לא כפריה [כפר בו] — כתבינן [כותבים אנו].

ועוד אמרי נהרדעי [ואמרו חכמי נהרדעא] בענין זה של שטר הרשאה: אורכתא [שטר הרשאה] שלא כתיב ביה [כתוב בו] "זיל דון וזכי ואפיק לנפשך" ["לך דון עם הנפקד וזכה בחפץ והוצא וקח אותו לעצמך"] — לית ביה מששא [אין בו ממש]. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? משום דאמר ליה האיך [שיכול לומר לו ההוא, הנתבע]: לאו [לא] בעל דברים דידי את [שלי אתה], ואין אני רוצה לדון עימך, אלא עם האיש שעימו יש לי משא ומתן.

אמר אביי: ואי כתיב ביה [ואם כתוב בו] בשטר ההרשאה שהוא נותן לו רשות לדון ולזכות לעצמו למחצה או לשליש וכן לרביע (רבע) של החפץ הנתבע בו — מיגו דמשתעי דינא אפלגא [מתוך שחייב הנתבע לדבר עימו בדין, להתדיין, על חצי] החפץ או שליש ורבע שאותם הוא תובע לעצמו, משתעי דינא אכולה [מדבר עמו בדין על הכל].

אמר אמימר: אי [אם] תפס המורשה ממה שקיבל — לא מפקינן מיניה [מוציאים אנו ממנו], שהרי זיכה לו המרשה. רב אשי אמר: כיון דכתביה ליה [שכתב לו] בהרשאה: "כל דמתעני מן דינא קבילית עלי" ["כל מה שיצא מן הדין על ידך מקבל אני עלי"] — שליח שויה [עשה אותו].

ואיכא דאמר [ויש שאומר]: שותפא שויה [שותף עשה אותו]. ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה], מה ההבדל אם הוא שליח או שותף? ומשיבים: למיתפס פלגא [לתפוס מחצית], שאם שותף הוא, יכול לתפוס עבור עצמו. ומסכמים: והלכתא [והלכה היא]: שליח שויה [עשה אותו] ואין מחזיק ההרשאה רשאי לתפוס לעצמו.

ב משנה מי שיודעים אנו בו שגנב על פי עדות שנים עדים, וטבח או מכר על פיהם (על פי עדות אותם עדים), או שטבח או מכר על פי עדות שנים אחרים — משלם תשלומי ארבעה וחמשה.

גנב ומכר בשבת, גנב ומכר לעבודה זרה, גנב וטבח ביום הכפורים, הרי אף שעבר עבירה מלבד זה שגנב ומכר או טבח, הואיל ואין בעבירה זו עונש מיתה, עדיין חייב הוא לשלם עבור הגניבה כל תשלומיה.

גנב משל אביו וטבח ומכר ואחר כך מת אביו והוא מיורשי אביו, או אם גנב וטבח ואחר כך הקדיש — משלם תשלומי ארבעה וחמשה.

וכן אם גנב וטבח ואין שחיטה זו מביאה את הבהמה לאכילה, כגון ששחט לרפואה, או כדי להאכיל לכלבים, וכן השוחט את הבהמה הגנובה ונמצאת טריפה, או השוחט חולין בעזרה — משלם תשלומי ארבעה וחמשה.

ר' שמעון פוטר בשני אלו, בשני המקרים האחרונים, שלדעתו שחיטה שאינה ראויה להכשיר לאכילה, אינה קרויה שחיטה.

ג גמרא שנינו במשנה שאם שני עדים מעידים על הגניבה ושני עדים אחרים מעידים על הטביחה או המכירה — חייב בארבעה וחמישה. ומציעים: לימא מתניתין [האם לומר כי משנתנו] שלא כדעת ר' עקיבא.

דאי [שאם] ר' עקיבא, האמר [הרי אמר]: נאמר בתורה בדיני עדות "על פי שני עדים או על פי שלושה עדים יקום דבר" (דברים יט, טו), וההדגשה "דבר" באה ללמדנו: שהעדים צריכים להעיד על דבר שלם ולא על חצי דבר. ואם שניים מעידים על גניבה ושניים אחרים על טביחה או מכירה, הרי השניים האחרים מעידים רק על חצי דבר, שהרי בלעדי עדות השניים הראשונים אי אפשר לחייבו בארבעה וחמישה.

דתניא [שכן שנינו בתוספתא]: אמר ר' יוסי: כשהלך אבא (ר') חלפתא אצל ר' יוחנן בן נורי ללמוד תורה. ואמרי לה [ויש אומרים] שכך היתה הגרסה: כשהלך ר' יוחנן בן נורי אצל אבא