|
פירוש שטיינזלץ"הם" — ולא ולדותיהם הוא דאתא [שבא] ביטוי זה ללמדנו. ושואלים: ובית הלל, מהיכן לומדים הם הלכה זו? ומשיבים: תרתי שמעית מינה [שני דברים שומע, לומד אתה ממנו מאותו ביטוי]: "הם" — ולא שינויהם, "הם" — ולא ולדותיהם. ושואלים: ובית הלל, הכתיב [הלא נאמר] בפסוק "גם" שהוא לשון ריבוי! ואומרים: אכן, "גם" לבית הלל קשיא [קשה]. ומעירים: מכל מקום עד כאן לא שמענו כי פליגי [נחלקו] חכמים בברייתא אלא דמר סבר [שחכם זה סבור]: שינוי קונה, ומר סבר [וחכם זה סבור]: אין שינוי קונה, אבל לענין שלומי [תשלומים] כולי עלמא כדמעיקרא [לדעת הכל כמו שהיה הדבר הגנוב שווה מתחילה] משלם, דקתני [שהרי שנה] באותה ברייתא שהובאה מקודם: משלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כעין שגנב. אם כן לימא תיהוי תיובתא [האם נאמר שתהא זו קושיה חמורה על דעתו] של רב, שאמר רב: קרן — כעין שגנב משלם, ואילו תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה — כשעת העמדה בדין? אמר רבא בפירוש הדברים: אם נשתנו טלאים בגופם (שגדלו, או שמנו) — מחזיר כדמעיקרא [כמו ערך הגניבה מתחילה], אם נשתנו דמים, שנשתנה מחיר הדבר הגנוב במשך הזמן — משלם כערך של עכשיו. א אמר רבה: דין זה ששינוי קונה — כתיבא ותנינא [כתוב בתורה ושנינו אותו במשנה]. כתיבא [כתוב]: "והשיב את הגזלה אשר גזל" (ויקרא ה, כג), ויש לשאול: מה תלמוד לומר מה באו ללמדנו המילים, המיותרות לכאורה, "אשר גזל"? ומשיבים: אם החפץ נשאר כעין שגזל, שלא נשתנה — יחזיר אותו עצמו ("את הגזילה"), ואם לאו [לא], שנשתנה החפץ — דמים בעלמא [בלבד] בעי שלומי [צריך לשלם] ואינו צריך להחזיר את החפץ עצמו ("אשר גזל"). וכן תנינא [שנינו במשנה]: הגוזל עצים ועשאן כלים, גזל צמר ועשאן בגדים — משלם כשעת הגזילה, ואינו מחזיר אותם כפי שהם עתה לאחר שהשתנו, בגדים או כלים. אי נמי [או גם כן] אפשר ללמוד זאת ממשנה אחרת, ששנינו: לא הספיק הבעלים ליתנו, את צמר ראשית הגז, לו, לכהן, עד (קודם) שצבעו את הצמר — פטור, שאין חיוב בנתינת ראשית הגז אלא על צמר כברייתו. אלמא [מכאן] מקור נוסף במשנה ששינוי קונה. וממשיך רבה ואומר: ואילו לגבי יאוש בגניבה ובגזילה, כאשר לא עשה הגנב או הגזלן שינוי בחפץ, אבל התייאשו הבעלים ממנו, אמרי רבנן דניקני [אמרו חכמים שיקנה] בכך המחזיק את החפץ, מיהו לא ידעינן אי דאורייתא אי דרבנן [ואולם אין אנו יודעים אם מן התורה היא הלכה זו, אם תקנה מדברי חכמים] שיאוש קונה. ורבה מסביר את צדדי הספק הזה: אי דאורייתא [אם מן התורה] היא הלכה זו, יש לכאורה ראיה לדבר, מידי דהוה [כשם שהוא] הדין במוצא אבידה, מוצא אבידה לאו [האם לא] כיון דמייאש מרה מינה מקמי דתיתי לידיה [שמתייאש בעליה ממנה לפני שתגיע לידו] של המוצא — קני ליה [קונה אותה] המוצא ביאוש זה, האי נמי [זו גניבה וכיוצא בה גם כן], כיון דמייאש מרה קני ליה [שמתייאש בעליה קונה אותה הגנב ביאוש], אלמא קני [מכאן שיאוש קונה]. או דלמא לא דמיא [שמא אינה דומה] גניבה לאבידה, שכן אפשר לחלק ולומר אבידה הוא דכי אתאי לידיה [שכאשר באה לידו] — בהתירא אתיא לידיה [בהיתר הוא שבאה לידו] ולכן גם יאוש קונה לו מן התורה, אבל האי [זה] הגנב כיון דבאיסורא אתאי לידיה [שבאיסור באה לידו], בגניבה או בגזילה, רק מדרבנן [מדברי חכמים] הוא שיאוש קונה לו, דאמור רבנן ניקני [שאמרו חכמים שיקנה] את החפץ ביאוש הבעלים מפני תקנת השבים, כדי שלא להכביד על בעלי תשובה המבקשים להחזיר את מה שגנבו. ורב יוסף חלק בענין זה על רבה ואמר: יאוש אינו קונה בגניבה וגזילה ואפילו מדרבנן [מדברי חכמים], וכל עוד לא עשה הגנב או הגזלן שינוי בחפץ, צריך הוא להחזיר את החפץ עצמו לבעליו. איתיביה [הקשה לו] רב יוסף לרבה על שיטתו שיאוש קונה בגניבה וגזילה, ממה ששנינו: גזל חמץ ועבר עליו הפסח, וחמץ זה אסור עתה בהנאה ככל חמץ שעבר עליו הפסח, ואין לו עוד כל ערך — Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
|