דהא [שהרי] כל חד וחד [אחד ואחד] מן הפרטים המנויים כאן כלל ופרט וכלל באפי נפשיה דרשינן ליה [בפני עצמו אנו דורשים אותו] ומכל אחד למדים לסוג מסויים של דברים הדומים לו, ואין למדים מכל הפרטים כאחד. וכיון שכך, נמצא שבעלי החיים המנויים שם יש בהם צד משותף אחד — שנבלתם מטמאה במגע ובמשא אבל עופות לא!

ודוחים: אם כן, נכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] ברשימת בעלי החיים רק חד פרטא [פרט אחד] והייתי לומד ממנו הגדרה זו — כל שנבלתו מטמאה, ואין בכלל זה עופות. וכיון שריבתה התורה בפרטים הרי זה להרבות בעניינים ובסוגים נוספים של בעלי חיים, ובכלל זה עופות.

ומקשים על כך: הי [איזה] פרט מרשימת הפרטים נכתוב רחמנא [תכתוב התורה]? אי כתב רחמנא [אילו היתה כותבת התורה] כפרט "שור" בלבד, הוה אמינא [הייתי אומר] כי רק דבר הקרב לגבי מזבח כקרבן — אין [כן] הריהו בכלל כפל, ואילו דבר שאין קרב לגבי מזבח — לא. וכן, אי כתב רחמנא [אילו היתה כותבת התורה] רק "חמור", הוה אמינא [הייתי אומר] כי רק דבר הקדוש בבכורה — אין [כן] הריהו בכלל כפל, שכן יש קדושה לפטר רחם של חמור, ואולם דבר שאין קדוש בבכורה — לא!

אמרי [אומרים] בתשובה לכך: אם כן נכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] רק "שור" ו"חמור", "שה" למה לי? שמע מינה [למד מכאן], מייתור זה, לאתויי [להביא לרבות] גם עופות.

ומקשים עוד: ואימא [ואמור] כי למדנו מריבוי זה לאתויי [להביא] רק עופות טהורים, דומיא [בדומה] לשה שיש בנבלתו טומאה, ואף בנבלת עופות טהורים יש טומאה מסויימת, שכן נבלת העוף הטהור מטמא בגדים אבית [בבית] הבליעה, שאם בלע אדם מנבלת העוף הטהור הרי הוא נטמא ומטמא בגדים, אבל עופות טמאים דלית בהו [שאין בהם] טומאה במותם כלל, שלא מטמאי [מטמאים] בגדים אבית [בבית] הבליעה, לא יהיה בהם דין כפל! ומשיבים: "כל" הכתוב בפסוק זה ("על כל דבר פשע"), לשון ריבויא [ריבוי] הוא, ואם כן, אין כאן לימוד בדרך של כלל ופרט וכלל הבא ללמד על מה שהוא כעין הפרט, אלא יש כאן לימוד אחר בדרך של ריבוי ומיעוט, ולפי מידת לימוד זו כל הדברים השייכים בדרך כלשהי לענין המדובר נלמדים מלשון הריבוי, ובכלל זה לענייננו כל בעלי החיים, ואף עופות טמאים, שאף הם בכלל דין כפל.

ומקשים: וכל היכא דכתב [מקום שנאמר בו] "כל" לשון ריבויא [ריבוי] הוא? והא [והרי] גבי [אצל] מעשר שני, שאת דמיו מעלים לירושלים וקונים בהם דברים למאכל, דכתיב [שנאמר] בו "כל", וקא דרשינן ליה [ואנו דורשים אותו] בדרך לימוד של כלל ופרט ולא בדרך לימוד של ריבוי.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: על הכתוב "ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר ובכל אשר תשאלך נפשך" (דברים יד, כו) דורשים: "ונתת ההכסף בכל אשר תאוה נפשך" — הרי זה כלל, "בבקר ובצאן וביין ובשכר" — הרי זה פרט, "ובכל אשר תשאלך נפשך" — חזר וכלל, הרי זה כלל ופרט וכלל, ולפי כללי מדרש ההלכה, אי (אין) אתה דן אלא כעין הפרט, ומכאן למדים: מה הפרט מפורש שהוא פרי מפרי, כלומר, דבר שהוא עצמו תוצר של פרי, כגון יין הנעשה מן הענבים, וגידולי קרקע, כלומר, דבר שבעיקרו גדל או ניזון מן הקרקע, אף כל הדברים שאפשר לקנות בכסף מעשר שני צריכים להיות פרי מפרי וגידולי קרקע, ונמצא שהמלה "כל" ("בכל אשר תאוה נפשך") משמשת ללימוד בדרך כלל ופרט וכלל!

אמרי [אומרים] בתשובה לכך: יש לחלק בין המקרים, "בכל" הרי הוא לשון כללא [כלל], ואילו "כל" לשון ריבויא [ריבוי] הוא. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] ותרץ באופן אחר: לשון "כל" — כללא [כלל] הוא כרגיל, מיהו [אולם] "כל" דהכא [שנאמר כאן], בענין תשלומי כפל, לשון ריבויא [ריבוי] הוא.

וראיה לדבר: מכדי כתיב מעיקרא [הלוא נאמר מתחילה] בתחילת אותה פרשיה כלל ופרט וכלל, דכתיב [שנאמר] (שמות כב, ו): "כי יתן איש אל רעהו" — הרי זה כלל, "כסף או כלים" — פרט, "לשמר" — הדר [חזר] וכלל,

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר כי האי [פסוק זה] שאנו עוסקים בו, "על כל דבר פשע" (שמות כב ח), נמי [גם כן] לדרך לימוד של כלל ופרט הוא דאתא [שבא], אם כן נכתוב רחמנא להני פרטי גבי האיך [שתכתוב התורה את הפרטים הללו, שור חמור וכו' אצל אותם] כלל ופרט וכלל האמורים בתחילה, ואם כן הכתוב הנוסף "על כל דבר פשע" למה לי? שמע מינה [למד מכאן] כי "כל" זה לשון ריבויא [ריבוי] הוא, וכיון שריבוי הוא — הרי הוא מרבה את כל בעלי החיים, ואף שאינם ממש כעין הפרט.

ושואלים: השתא דאמרת [עכשיו שאתה אומר] שלשון "כל דבר פשע "לשון ריבויא [ריבוי] היא, כל הני פרטי [הפרטים הללו], שור, חמור, שה, שלמה, למה לי? כי בדרך לימוד זו פרטים אלה באים למעט מן הריבוי, ומה הם באים למעט? ומשיבים: חד [אחד] מהם בא למעוטי [למעט] קרקע, וחד למעוטי [ואחד למעט] עבדים, וחד למעוטי [ואחד למעט] שטרות, ו"שלמה" הכתובה שם באה למעוטי [למעט] דבר שאינו מסויים, שאינו מוגדר במידותיו ובגבולותיו, ומה שנאמר "על כל אבדה" בא ללמדנו לכ פי שאמר ר' חייא בר אבא, שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: הטוען טענת גנב