סלתא [עצים דקים], שרגא [ונר], דההוא [שבזה] ודאי המעשה דידיה [שלו של המשלח] הם שגרמו לשריפה.

א שנינו במשנה שאם שלח את הבערה ביד פקח — הפקח חייב, ואם בא אחר וליבה — המלבה חייב. אמר רב נחמן בר יצחק: מאן דתני [מי ששונה] בנוסח המשנה "ליבה" לא משתבש [טועה], ומאן דתני [ומי ששונה] "ניבה" לא משתבש [טועה]. ומוכיח שלשתי המילים יש משמע של הפחת אש.

מאן דתני [מי ששונה] "ליבה" לא משתבש [טועה], דכתיב [שנאמר]: "בלבת אש" (שמות ג, ב), ומאן דתני [ומי ששונה] "ניבה" לא משתבש, [טועה] דכתיב [שנאמר]: "בורא ניב שפתים" (ישעיה נז, יט), כלומר, דבר היוצא מן השפתים, אויר, וכן הוא ליבוי האש, הנעשה על ידי הפחת אויר באש.

ב שנינו במשנה שאם לבתה הרוח — כולן פטורין. ומשמע — אף מי שליבה את האש עם הרוח. ובפירוט הדברים מביאים את מה ששנינו בברייתא, תנו רבנן [שנו חכמים]: ליבה הוא ולבתה הרוח, אם יש בלבויו בלבד כדי ללבותה — חייב בנזקי האש, שהרי הרוח היתה רק מסייעת וגם בלעדיה היה די בליבויו. ואם לאו [לא] שאין ליבויו מספיק — פטור.

ושואלים: אמאי [מדוע] יהא פטור אם אין בליבויו כדי ללבותה? ליהוי [שיהא] זה כזורה תבואה בשבת ורוח מסייעתו, שחייב על כך משום מלאכה בשבת אף על פי שהרוח מסייעת לו ובלעדיה לא היה זורה התבואה!

אמר אביי: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? כגון שליבה הוא מצד אחד, ולבתו הרוח מצד אחר והלכה השריפה עם הרוח, שנמצא שלא ליבויו הוא שגרם לשריפה, ולכן הוא פטור. רבא אמר: כאן מדובר כגון שליבה הוא ברוח מצויה ולא היה בליבוי זה כדי ללבות האש ולהבעיר, ולבתו הרוח ברוח שאינה מצויה ופטור, שכן לא היה לו להעלות על דעתו שכך יהיה. ר' זירא אמר: כאן מדובר כגון דצמרה צמורי [שרק נפח מעט על האש], ואין זה ליבוי גמור.

רב אשי אמר: כי אמרינן [כאשר אנו אומרים] שחייב זורה ורוח מסייעתו — הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא לענין שבת, שבענין שבת כלל הוא שמלאכת מחשבת אסרה תורה, ואין הדבר תלוי בטיבה או בגודלה של המלאכה, כי אם בצד היצירה והמחשבה שלו. אבל הכא [כאן] בנזקים גרמא בעלמא [גורם בלבד] הוא, וגרמא בנזקין פטור כל עוד לא עשה מעשה גמור.

ג משנה השולח את הבערה, ואכלה האש עצים או אבנים או עפר שנתקלקלו על ידי השריפה — הרי זה חייב, שנאמר: "כי תצא אש ומצאה קצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה שלם ישלם המבער את הבערה" (שמות כב, ה), לומר שגם על השחתת השדה עצמו חייב המבעיר.

ד גמרא ובפירוש הפסוק שהובא במשנה אמר רבא: למה לי (לאיזה ענין נצרך) דכתב רחמנא [שכתבה התורה] "קוצים" "גדיש" "קמה" ו"שדה", שלכאורה הם דוגמאות מיותרות?

ומסביר: צריכי [נצרכו] כולם להיאמר, דאי כתב רחמנא [שאילו כתבה התורה] "קוצים" בלבד, הוה אמינא [הייתי אומר]: קוצים הוא דחייב רחמנא [שחייבה התורה], משום דשכיח [שמצויה] אש גבייהו [אצלם], ושכיח דפשע [ומצוי הדבר שהאדם פושע] וגורם ברשלנותו לדבר זה, אבל גדיש שלא שכיח [מצויה] אש גבייהו [אצלם] אצל ערימות התבואה, ולא שכיח דפשע [מצוי הדבר שהאדם פושע] בכך — אימא [אמור] שלא יתחייב. ואי כתב רחמנא [ואילו כתבה התורה] "גדיש" בלבד, הוה אמינא [הייתי אומר]: דווקא גדיש חייב רחמנא [חייבה התורה], משום שהפסד מרובה הוא, אבל שריפת קוצים שהפסד מועט — אימא [אמור] שלא, על כן השמיע לנו הכתוב שאפילו על נזקי קוצים חייב.

המלה "קמה" למה לי — ללמד: מה קמה שהיא בגלוי, אף כל דבר שבגלוי חייב עליו המבעיר, ואילו על דברים שהיו טמונים ושרפתם האש — אין המבעיר חייב עליהם.

ושואלים: ולשיטת ר' יהודה שמחייב גם על נזקי טמון באש, המלה "קמה" למה לי? ומשיבים: לדעתו באה המלה "קמה" לרבות כל בעלי קומה, שאין הכתוב מחייב רק תבואה אלא כל דבר העומד, אף אילנות, ואפילו בעלי חיים. ושואלים: ורבנן [וחכמים] שלמדו ממלה זו לדין טמון, לרבות כל בעלי קומה מנא להו [מניין להם]? ומשיבים: נפקא להו [יוצא להם] הדבר ממה שנאמר "או הקמה", ו"או" זה לשון ריבוי הוא.

ושואלים: ור' יהודה כיצד מפרש הוא את המלה "או"? ומסבירים: מיבעי ליה [צריך הוא אותו] כדי לחלק, שעל כל אחד מאלה המנויים בתורה הוא חייב, שאם לא כן היינו אומרים שרק אם שרפה האש את כל אלה ביחד חייב לשלם. ושואלים: ורבנן [וחכמים], דין זה לחלק מנא להו [מניין להם]? ומשיבים: נפקא להו [יוצא, נלמד להם] דבר זה מ"או" אחר, שנאמר "או השדה".

ושואלים: ור' יהודה, מה הוא לומד מ"או השדה"? ומשיבים: איידי דכתב רחמנא [מתוך שכתבה התורה] "או הקמה", כתב [כתבה] גם כן "או השדה", ויש בזה רק משום יפוי הלשון, ואין ללמוד דבר מסויים לגופו של ביטוי זה.

וממשיך רבא בביאור חלקי הפסוק: "שדה" למה לי — לאתויי [להביא לרבות] לחכה האש את נירו (השדה החרוש שלו) וסכסכה (חרכה) את אבניו, שגם על נזקים אלה חייב לשלם. ושואלים: ולכתוב רחמנא [ושתכתוב התורה] "שדה" ולא בעי הנך [נצטרך את אלה]! שאם על נזקי שדה שאינו מתכלה בשריפה חייב, לא כל שכן על נזקים אחרים! ומשיבים: צריכא [צריך] הדבר להיאמר: דאי כתב רחמנא [שאילו כתבה התורה] "שדה" בלבד, הוה אמינא [הייתי אומר] מה שבשדה — אין [כן], מידי אחרינא [דבר אחר] — לא, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שחייב על הכל.

ה אגב הדברים שאמרנו מביאים מדרש אגדה שאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם, שבגללם היא באה, ובכל זאת אינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה, שנאמר: "כי תצא אש ומצאה קצים" (שמות כב, ה), אימתי אש יוצאה — בזמן שקוצים מצוין לה, ואף הפורענות אינה באה אלא כשיש רשעים שהם כקוצים, ואולם אינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה, שנאמר "ונאכל גדיש", ונדייק בלשון: "ואכל גדיש" לא נאמר, אלא "ונאכל גדיש", לומר שנאכל גדיש כבר שעוד לפני שנשרפו כל הקוצים כבר נשרף הגדיש, שהוא עיקר התבואה שבשדה.

וכיוצא בו תאני [שנה] רב יוסף ברייתא זו: מאי דכתיב [מהו שנאמר] במכת בכורות: "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר" (שמות יב, כב) מדוע נאמר הדבר אף לישראל שלא נגזרה עליהם פורענות זו כלל? כי כיון שניתן רשות למשחית להרוג אינו מבחין בין צדיקים לרשעים ופוגע באלו ובאלו, ולא עוד, אלא שמתחיל מן הצדיקים תחלה, שנאמר: "והכרתי ממך צדיק ורשע" (יחזקאל כא, ח) וצדיק נזכר בפסוק קודם לרשע.

בכי [בכה] רב יוסף: כולי האי נמי [כל אלה גם כן] הצדיקים לאין דומים בזמן הפורענות. אמר ליה [לו] אביי: טיבותא הוא לגבייהו [דבר טוב הוא עבורם] לצדיקים שמתים תחילה, דכתיב [שנאמר]: "כי מפני הרעה נאסף הצדיק" (ישעיה נז, א), כדי שלא יסבול בסבל שבראיית רעת עמו.

ועוד בעניינים אלה: אמר רב יהודה אמר רב: