בכותל רעוע שבין כה וכה היה עומד ליפול וליהרס, ולכן בהריסת הכותל לא הפסידו דבר. וממשיכים לדון ברשימת הדברים שפטור עליהם בדיני אדם וחייב עליהם בדיני שמים.

אמר מר [החכם]: הכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה — פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ושואלים: היכי דמי [כיצד היה הדבר בדיוק]? אילימא דמטיא ליה [אם תאמר במקרה שהאש מגיעה אליה, אל הקמה] ברוח מצויה על ידי כפיפה זו, אם כן בדיני אדם נמי נחייב [גם כן יתחייב]! אלא יש לומר דמטיא [שמגיעה] האש אל הקמה רק ברוח שאינה מצויה, ולכן פטור מדיני אדם, אבל חייב בדיני שמים, שהרי סוף סוף הוא שגרם לה שתישרף.

ורב אשי אמר: טמון אתמר [נאמר], כלומר, אין מדובר כאן בכופף קמתו של חבירו לקרבה לדליקה, אלא בכופף קמתו של חבירו תחת דבר כלשהו ומטמין אותה, משום דשויה [שעשה אותה] על ידי כך טמון באש, והלכה היא שבנזקי אש אין מחייבים על הטמון. ובא להשמיענו שאף שלא עשה לו נזק ישיר, מכל מקום כיון שטמן את הקמה גרם לו הפסד ממוני, כיון שעתה לא יוכל לגבות את נזקו ממי שהצית את האש, ויש לו אחריות כלפי שמים על כך.

ועוד אמר מר [החכם] באותה ברייתא: השוכר עדי שקר פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ושואלים: היכי דמי [כיצד היה הדבר בדיוק]? אילימא [אם תאמר] ששכר אותם לנפשיה [לצורך עצמו] להוציא ממון מחבירו — ממונא בעי שלומי [כסף צריך לשלם], ובדיני אדם נמי ניחייב [גם כן יתחייב], שהרי הוציא כסף בעדותם של עדי שקר! אלא מדובר ששכר לחבריה [לטובת חבירו] שבדיני אדם אין הניזק יכול לתבוע לא את בעל הדין — שלא שכרם, ולא את השוכר — שלא נהנה מכך בעצמו. ואולם בדיני שמים — חייב.

ועוד הלכה שנו בברייתא: והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו — חייב בדיני שמים לשלם לו מה שיכול היה להעיד לטובתו. ומבררים: במאי עסקינן [במה אנו עוסקים כאן]? אילימא בבי תרי [אם תאמר בשניים, בשני עדים] שעל פי עדותם אפשר לחייבו ממון בבית דין — פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שחייב בדיני שמים, שהרי דאורייתא [חיוב שמן התורה] הוא, שהרי נאמר בעדות שכזו "אם לוא יגיד ונשא עונו" (ויקרא ה, ב). ומה מחדש התנא בדבריו?

אלא מדובר כאן בחד [בעד אחד] שאין בעדותו כדי לחייב ממון, ולא בו דיברה תורה. ומכל מקום הואיל ויכול היה לחייב את זה שכנגדו שבועה, ואם לא היה הלה נשבע היה משלם — חייב בדיני שמים על שלא העיד.

ושואלים: ותו [ועוד] דברים שפטור בהם מדיני אדם וחייב בהם בדיני שמים ליכא [אין]? והאיכא [והרי יש] עוד הלכות השנויות בברייתות (וסימן לכל ההלכות הללו: העושה בסם ושליח חבירו נשבר) ששנינו: העושה מלאכה במי חטאת, שהם מים המשמשים לטהרת טמא מת, שאם עשה בהם מלאכה פסל אותם. וכן המשתמש בפרת חטאת, בפרה אדומה שאסור שיעלה עליה עול, ואם השתמש בה — הפסיד לבעליה את הכסף הרב שהיה מקבל עבור פרה נדירה כזו — פטור מדיני אדם כיון שההיזק שגרם איננו נזק הניכר לעין, וחייב בדיני שמים.

והאיכא [והרי יש] עוד הלכה כזו, ששנינו: הנותן סם המות בפני בהמת חבירו ואכלה ומתה, כיון שעשתה זאת מעצמה ואין דרכה לאכול סם — פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים.

והאיכא [והרי יש] עוד מה ששנינו: השולח את הבערה (אש) ביד חרש שוטה וקטן וגרמו לנזק — פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים.

והאיכא [והרי יש] עוד מה ששנינו: המבעית (מפחיד) את חבירו בלא לנגוע בגופו וגרם לו פחד זה לנזק — פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים.

והאיכא [והרי יש] עוד מה ששנינו: נשברה כדו ברשות הרבים ולא סילקה, או נפלה גמלו ולא העמידה, ר' מאיר מחייב את בעל הכד והגמל בנזק שנגרם לאחרים על ידם, וחכמים אומרים: פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים. הרי שיש עוד מקרים רבים של חיוב כזה!

ומשיבים: אין, מיהא איכא טובא [כן, אכן יש הרבה] מקרים אחרים, ואולם הני אצטריכא ליה [ואלה שמנה ר' יהושע היה צריך אותם] להודיענו, משום שיש בהם חידוש, כי מהו דתימא [שתאמר] שבאלה בדיני שמים נמי [גם כן] לא ליחייב [יתחייב], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שיש בכך על כל פנים חיוב בדיני שמים.

ומסבירים את הדברים: הפורץ גדר בפני בהמת חבירו, מהו דתימא [שתאמר]: כיון שממילא הגדר למסתריה קאי [לסותרה היא עומדת] אם כן מה כבר עביד [עשה]? ולכן בדיני שמים נמי [גם כן] לא ליחייב [יתחייב], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שחייב בדיני שמים.

וכן הכופף קמתו של חבירו נמי [גם כן] חידוש יש בדבר, שכן, מהו דתימא [שתאמר]: לימא [שיאמר] הכופף: מי הוה ידענא דאתיא [האם הייתי יודע שתבוא] רוח שאינה מצויה ותגרום לדליקה? ובדיני שמים אם כן נמי [גם כן] לא ליחייב [יתחייב] על כך, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שחייב.

ולרב אשי שאמר נמי [גם כן] טמון איתמר [נאמר], שמדובר במי שטמן את החפץ שנשרף, ופטר את המזיק מתשלום, יש צורך להשמיע הלכה זו, שכן מהו דתימא [שתאמר] שכך יאמר הטומן: אנא כסויי כסיתיה ניהלך [אני רק כיסיתי אותו את החפץ שנשרף בשבילך] ורציתי להציל את החפץ מפני האש, ובדיני שמים נמי [גם כן] לא ליחייב [יתחייב], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שחייב.

והשוכר עדי שקר נמי [גם כן] חידוש יש בדבר, שכן מהו דתימא [שתאמר]: לימא [יאמר] אותו אדם: מה אשם אני? הלא כלל הוא: דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעין? ואם אמנם אני הסתתי את העדים הללו למעשה שאינו הגון, הרי סוף סוף העדים הם שעברו עבירה, שהיו צריכים לשמוע בקולו של הקדוש ברוך הוא ולא בקולי, ובדיני שמים נמי [גם כן] לא ליחייב [יתחייב], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שחייב בדיני שמים.

ועד אחד היודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו נמי [גם כן] חידוש יש בדבר, שכן מהו דתימא [שתאמר] יכול העד לטעון: מי יימר דכי הוה אתינא מסהדינא ליה הוה [מי יאמר שאם הייתי בא ומעיד לו היה] הנתבע מודה, דלמא הוה משתבע לשקרא [שמא היה נשבע לשקר] ונפטר, שהרי עד אחד יכול רק לחייב את זה שהוא מעיד כנגדו לשבועה, ונמצא שלא גרם לו כל הפסד בכך שלא העיד, ובדיני שמים נמי [גם כן לא ליחייב [יתחייב], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שחייב בדיני שמים.

א שנינו במשנה: אם נפרצה הגדר בלילה, או שפרצוה לסטים ויצאה והזיקה — פטור. אמר רבה: מה ששנינו שאם נפרצה בלילה פטור — יש להוסיף לכך תנאי: והוא שחתרה הבהמה בעצמה מתחת לכותל ועל ידי חתירתה הפילה את הכותל, שזהו אונס גמור ולכן פטור הבעלים על נזקיה.

ושואלים: אבל כאשר לא חתרה, מאי [מה] יהא הדין — שהוא חייב? אם כן נברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] שמדובר בכותל בריא (חזק), כי [כאשר] לא חתרה אמאי [מדוע] חייב? מאי הוה ליה למעבד [מה היה לו לעשות]? והרי לא היה הדבר כלל באשמתו! אלא מדובר כאן בכותל רעוע, אם כן גם כי [כאשר] חתרה הבהמה מתחת לכותל והפילתו אמאי [מדוע] שיהא פטור? הרי זה מקרה של תחלתו בפשיעה (רשלנות), שהכניס את בהמתו למקום שכותלו רעוע, ורק סופו באונס הוא , שהרי לבסוף חתרה!

הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר] שכל דבר שתחילתו בפשיעה וסופו באונס — פטור, כיון שהגורם הסופי לא היה באשמתו. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר]: כי תחילתו בפשיעה וסופו באונס — חייב, כיון שגם לולא האונס היתה רשלנותו גורמת לנזק, אם כן מאי איכא למימר [מה יש לומר] כאן במשנתנו לפי שיטה זו?

אלא, מתניתין [משנתנו] יש להעמידה בכותל בריא, ואפילו לא חתרה הבהמה גם כן פטור. וכי איתמר [וכאשר נאמרו] דברי רבה — לא על קטע זה מן המשנה, אלא אסיפא איתמר [על סוף המשנה נאמרו] שנאמר שם: הניחה בחמה, או שמסרה לחרש שוטה וקטן, ויצתה והזיקה — חייב. ועל כך אמר רבה: ואפילו חתרה.

ומסבירים: לא מבעיא היכא [נצרכה לומר במקום] שלא חתרה הבהמה ויצאה בדרך אחרת, שחייב — דכולה [שהכל] בפשיעה הוא, שכיון שהניחה בחמה ומצטערת היא שם, ברור הוא שתנסה הבהמה לצאת משם בכל דרך. אלא אפילו חתרה נמי [גם כן] — גם כן חייב. וחידוש יש בדבר, שכן מהו דתימא [שתאמר]: הויא לה [הרי זה] מקרה שתחילתו בפשיעה וסופו באונס, שהרי החתירה — אונס היא, על כן קא משמע לן דכולה [השמיע לנו שהכל] פשיעה היא,

מאי טעמא [מה טעם] הדבר — דאמר ליה [שאומר לו] הניזק לבעל הצאן: מידע ידעת [יכול אתה לדעת] שכיון דשבקתה [שהנחת אותה] בחמה, כל טצדקא דאית [תחבולה שיש] לה למיעבד עבדא ונפקא [לעשות תעשה ותצא] ולכן אשמתך היא שיצאה.

ב שנינו במשנה: הוציאוה לסטים — לסטים חייבין.