כיון שמסר לו, לקונה, את מפתח הבית — קנה הקונה את הבית.

ושואלים אף כאן: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר], כיצד היה אופן המכירה? אי בכספא [אם קנה בקנין כסף] — ליקני בכספא [שיקנה בנתינת הכסף]! אי [אם] בחזקה קנה — ליקני [שיקנה] בחזקה ומה עניינה של מסירת המפתח? ומפרשים: לעולם יש לומר שקנה בחזקה, ובעי למימר ליה [וצריך היה המוכר לומר לו לקונה] "לך חזק וקני" [החזק וקנה], וכיון שמסר לו מפתח, כמאן [כמי] שאמר ליה [לו] "לך חזק וקני" דמי [נחשב].

ועוד בענין זה, אמר ריש לקיש משום [בשם] ר' ינאי: המוכר עדר צאן לחבירו, כיון שמסר לו המוכר לקונה את המשכוכית — קנה.

ושאלו אף שם: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר] דרך הקנין? אי [אם] במשיכה קנה — ליקני [שיקנה] במשיכה, אי [אם] בדרך מסירה קנה — ליקני [שיקנה] במסירה! ומשיבים: לעולם מדובר שהקנה לו במשיכה, ובעי למימר ליה [וצריך היה המוכר לומר לו לקונה]: "לך משוך וקני" [וקנה], וכיון שמסר לו משכוכית, כמאן [כמי] שאמר ליה [לו] "לך משוך וקני" דמי [נחשב].

ושואלים: מאי [מה היא] משכוכית זו? ומשיבים: הכא [כאן, בבבל] תרגמו: קרקשתא [פעמון] שהרועה מקשקש בו והעדר הולך אחריו. ר' יעקב אומר: עיזא דאזלא בריש עדרא [העז שהולכת בראש העדר] והעדר רגיל ללכת אחריה. ומעירים, שפירושו זה של ר' יעקב הוא כדדרש ההוא גלילאה עליה [כפי שדרש גלילי אחד לפני] רב חסדא: כד רגיז רעיא על ענא, עביד לנגדא סמותא [כאשר כועס הרועה על הצאן, הוא עושה את העז המנהיגה, המשכוכית עיוורת] וכך כאשר כועס הקדוש ברוך הוא על ישראל הרי הוא ממנה להם מנהיגים שאינם ראויים.

א משנה ומונה המשנה כמה מהלכות בור: בור שכסהו הראשון לאחר שהשתמש בו, ובא השני להשתמש בו ומצאו שהוא מגולה שנפל או התקלקל הכיסוי, ולא כסהו השני — הרי השני חייב בנזקי אותו הבור. בעל הבור שכסהו כראוי, ונפל לתוכו שור או חמור ומת — פטור. לא כסהו כראוי, ונפל לתוכו שור או חמור ומת — חייב.

היה אדם כורה או מרחיב בור, ועבר שם שור ונבהל ונפל, אם נפל לפניו מפני קול הכרייה — הרי הוא חייב, אם נרתע לאחריו ונפל לתוך הבור מפני קול הכרייה — פטור.

ועוד הלכה: נפל לתוכו שור וכליו (הכלים שהוא נושא עליו), כגון עול וכיוצא בהן ונשתברו הכלים, או נפלו החמור וכליו שעליו ונתקרעו הכלים — הרי זה חייב על הבהמה ופטור על הכלים, שכן הוא דין הבור מן התורה.

נפל לתוכו שור שהוא חרש או שוטה וכן שור קטן — חייב. נפלו לתוך הבור בן או בת (ילדים קטנים) או עבד או אמה — פטור שגזירת הכתוב היא שאין חייב אלא על נזקי בהמה.

ב גמרא שנינו במשנה שבור שכיסהו הראשון ובא שני ומצאו שהוא מגולה ולא כיסהו — חייב השני. ושואלים: וראשון עד אימת מיפטר [מתי הוא פטור] כאשר נתגלה בור שכיסהו? אמר רב: בשיעור זמן כזה כדי שידע, שיכול לדעת ולראות שהוא מגולה, ואז מוטלת עליו אחריות לכסותו, ואם לא עשה כן — יתחייב. ושמואל אמר: בכדי הזמן שיראו אנשים את הבור מגולה וילכו ויודיעוהו. ור' יוחנן אמר: בכדי שיודיעוהו שנפל הכיסוי, וישכור פועלים, ויכרות ארזים לעשות כיסוי יפה ויכסנו. ואם חלף שיעור זמן כזה — חייב הראשון.

ג שנינו במשנה שאם כסהו את הבור כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת — פטור. ושואלים: וכיון שכסהו כראוי היכי [כיצד] נפל? אמר ר' יצחק בר בר חנה: שהתליע הכיסוי מתוכו, ולא יכול היה לדעת שהכיסוי הזה נפגם, שבמקרה זה אנוס הוא, ואין אחריות הנזקים מוטלת עליו.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: כסהו את הבור כסוי שיכול לעמוד לפני שוורים, שהוא חזק למדי כדי שיעברו עליו שוורים ולא יפול, ואולם אין הוא יכול לעמוד בפני גמלים שהם כבדים יותר, ואתו [ובאו] גמלים והלכו על הבור וארעוה [וערערוהו] את כיסויו, ואחר כך אתו [באו] שוורים ושברו בהליכתם את המכסה הרעוע ונפלי ביה [ונפלו בו], מאי [מה הדין]? אמרי [אומרים]: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דשכיחי [אם שמצויים] גמלים באותו מקום — אם כן פושע (רשלן) הוא, שהרי היה צריך לעשות כיסוי שראוי גם לגמלים, שהרי גם גמל יכול ליפול שם. ואי דלא שכיחי [ואם שאין מצויים] גמלים באותו מקום, הרי אם הגיעו ועברו שם במקרה — אנוס הוא!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לכגון דאתו [שבאים] גמלים שם לפרקים מפעם לפעם, ובמקרה זה עולה השאלה: מי אמרינן [האם אנו אומרים] כיון דאתיין [שבאים] לפרקים — פושע הוא, כיון דאיבעי ליה אסוקי אדעתיה [שהיה צריך לו להעלות על דעתו] שיעברו גמלים, או דלמא [שמא] כיון דהשתא מיהת ליכא [שעכשיו על כל פנים אין] גמלים — אנוס הוא?

ומנסים להביא ראייה, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו במשנתנו: כסהו כראוי, ונפל לתוכו שור או חמור ומת — פטור. ויש לשאול: היכי דמי [כיצד היה הדבר בדיוק]? אילימא [אם תאמר] שכיסהו כראוי לשוורים וכראוי לגמלים — אם כן היכי נפול [כיצד נפלו] לתוכו? אלא לאו [האם לא] מדובר כאן שכיסהו כיסוי כראוי לשוורים