ודחה רב נחמן: לא, טעם הדבר שפטור בבור פחות מעשרה הוא משום דלית ביה הבלא [שאין בו הבל] כדי להרוג, ולכן פטור מנזק בור כדעת רב. אבל חבטה יש בו, ומשום כך יש לחשוש ששור זה שנפל לאמת המים — טריפה הוא. הקשה לו רבא: אי הכי [אם כך] מה ששנינו "אם הוזק בו חייב" — מדוע חייב? הא לית ביה הבלא [הרי אין בו הבל]! אמר ליה [לו] רב נחמן: אין בו הבל מספיק למיתה ואולם יש הבל כדי לגרום לנזקין.

איתיביה [הקשה לו] עוד רבא לרב נחמן ממה ששנינו: בית הסקילה שמשם היו משליכים את הנידון למוות בסקילה שיפול וימות, היה גבוה שתי קומות אדם, ותני עלה [ושנויה עליה ברייתא]: שתי הקומות של גובה בית הסקילה וקומה שלו, כלומר, גובה קומתו של הנסקל, נמצא שהרי כאן שלש קומות. ולפי זה שאל רבא: ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שיש חבטה הגורמת למוות בפחות מעשרה טפחים, למה לי אם כן כולי האי [כל זה]? מפני מה צריך שיהא גבוה כל כך?

ענה לו: ולטעמיך [ואף לטעמך, לשיטתך] נעביד [נעשה] את בית הסקילה רק בגובה של עשרה טפחים ולא יותר, ומדוע עושים אותו שתי קומות? אלא מכאן אין ראיה, שטעם הדבר הוא כדברי רב נחמן בענין זה, שאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר קרא [הכתוב] "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח), ללמד שגם אם הוא חייב מיתה ברור לו מיתה יפה (הגונה), ולכן מגביהים את בית הסקילה כדי שימות בלא יסורים יתירים.

ומקשים: אי הכי נגבה טפי [אם כך שיגביהו יותר] את בית הסקילה, כדי שתהא מיתתו עוד יותר קלה! ומשיבים: משום דמינוול [שמתנוול] בנפילתו, שאם יפול מגובה גדול כל כך יתרסקו אבריו, ואין זו מיתה יפה כיון שמתבזה בה.

איתיביה [הקשה לו] רבא עוד: נאמר בתורה שצריך אדם לעשות מעקה לגג ביתו, כדי שלא ייגרם מוות לאדם הנופל ממנו ("ולא תשים דמים בביתך". דברים כב, ח), ובהגדרת הלכה זו אמרו שמהדגשת הכתוב "כי יפל הנפל ממנו" יש ללמוד: "ממנו" מגג הבית — ולא בתוכו.

כיצד? אם היתה רשות הרבים גבוה ממנו, מן הבית, עשרה טפחים ולא עשה בעל הבית מעקה בין רשות הרבים לביתו ונפל מתוכה לתוכו, מרשות הרבים אל הבית — פטור, היתה רשות הרבים עמוקה ממנו עשרה טפחים ולא עשה בעל הבית מעקה לגגו ונפל מתוכו לתוכה — חייב.

ולענייננו ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שיש חבטה הגורמת למוות בפחות מעשרה טפחים, למה לי אם כן עשרה? הרי תיתכן מיתה אפילו בפחות מזה! אמר ליה [לו] רב נחמן: שאני [שונה] דין מעקה, שדווקא בבית חייבה בו התורה, וכל בית שהוא פחות מעשרה לאו [לא] בית הוא.

הקשה לו רבא: אי הכי [אם כך] שדין מעקה תלוי בבית, והגדרתו של בית הוא שיהיו בו עשרה טפחים, השתא נמי [עכשיו גם כן] מה ששנינו כשהבית גבוה מרשות הרבים עשרה טפחים — חייב, והרי בית זה דהוי מאבראי [שהוא מבחוץ] עשרה טפחים, דל מיניה [הורד ממנו] מחשבון גובהו תקרה ומעזיבה (שכבה נוספת שעל גב התקרה) ואם כן מגואי לא הוי [מבפנים אינו] גבוה עשרה, ולפי מה שאמרת בפחות מעשרה אינו קרוי בית! אמר ליה [לו] רב נחמן: צריך לומר כגון דחק מגואי [שחקק, העמיק, מבפנים] בקרקע הבית שיהיו בו עשרה טפחים.

והקשה רבא על כך: אי הכי, כי לא הוי נמי מאבראי [אם כך, גם כאשר אין הבית מבחוץ] עשרה, משכחת לה דהוי מגואי [מוצא אתה אותה אפשרות שיהא מבפנים] עשרה כגון דחק בה טפי [שחקק בקרקעיתו יותר] שיכול הוא להיות בית גבוה עשרה מבפנים, למרות שמבחוץ הוא נמוך יותר, ולמה פטור בבית שכזה!

אלא יש לדחות כל מה שאמרנו, ולהסביר כי מה שפסק רב נחמן בשור שנפל לתעלה שיש לחשוש בו לריסוק איברים היינו טעמא [זהו הטעם] של רב נחמן, שהוא סבר [סבור]: מכריסא דתורא לארעא [מכריסו של השור עד הקרקע] כמה הוי [הוא] הגובה — ארבעה טפחים, אריתא דדלאי [תעלת ההשקאה] כמה הוי [הוא] עומקה — שיתא [ששה טפחים], הא [הרי] ביחד עשרה טפחים, אישתכח דכי קא מחבט [נמצא שכאשר השור נחבט] — מעשרה טפחים הוא דקא מחבט [שנחבט] שהרי שור זה לא נפל על רגליו, אלא נחבט על כריסו.

ושואלים: אם כן, אלא מתניתין דקתני [משנתנו ששנה בה]: מה בור שהוא כדי להמית — עשרה טפחים, אף כל שיש בו כדי להמית — עשרה טפחים, הרי בשיתא נמי סגיא [בששה טפחים גם כן מספיק] כפי שביארנו!

אמרי [אומרים]: מתניתין דאיגנדר [משנתנו מדברת באופן שהתגלגל] לבור ובמקרה כזה צריך שיהיה העומק עשרה. מה שאין כן כאשר נופל בדרך הליכה, שיש עוד גובה נוסף מבטנו לקרקע.

א משנה בור של שני שותפין שהיה פתוח, עבר עליו תחילה השותף הראשון ולא כסהו, ואחריו עבר השני ולא כסהו — השני חייב בנזקים הבאים מחמת הבור.

ב גמרא אמרי [אומרים]: בור של שני שותפין היכי משכחת לה [כיצד מוצא אתה אותה] אפשרות של דבר כזה? הניחא אי סבירא לן [זה נוח אם סבורים אנו] כשיטת ר' עקיבא שאמר: בור גם ברשותו הפרטית של אדם — חייב עליו, משכחת לה [מוצא אתה אותה] אפשרות של בור של שותפים, במקרה שהיתה זו חצר של שניהם ובור של שניהם, והפקירו את רשותן ולא הפקירו את בורן, שבמקרה זה הרי הוא בור של שניהם שגורם לנזקים.

אלא אי סבירא לן [אם סבורים אנו] כי בור ברשותו פטור, היכי משכחת לה [כיצד מוצא אתה אותה] אפשרות לבור שחייב עליה [עליו] — רק ברשות הרבים, וברשות הרבים בור של שני שותפין היכי משכחת לה [איך מוצא אתה אותה]?

אי דשוו [אם שמינו] שליח תרוייהו [שניהם יחד] ואמרי ליה [ואמרו לו]: זיל כרי לן, ואזל כרה להו [לך וחפור לנו, והלך וחפר להם] ונעשתה השליחות בשביל שניהם בשותפות, ואולם בכל זאת לא יתחייבו שניהם על כך, שכן כלל הוא: אין שליח לדבר עבירה, וכיוון שכך, האחריות מוטלת על החופר עצמו. ואי [ואם] שכרה האי [זה] אחד השותפים חמשה טפחים והאי [וזה] השותף השני חמשה טפחים — הרי במעשה השני נסתלקו להו [להם] מעשה ראשון, שחפר רק חמשה, וכל האחריות מוטלת רק על השני שחפר והשלים לעשרה, שהוא שעשה את הבור שחייבים עליו, ואין זה נקרא בור השותפים!

ומעירים: הניחא [זה נוח] לשיטת רבי ולנזקין, שבמקרה כזה רבי מחייב את שניהם בתשלום נזקים, משכחת לה [מוצא אתה אותה] אפשרות שיהא בור של שניים. אלא לשיטת רבי ולענין מיתה כשמת בעל חיים בבור, ולדעת רבנן [חכמים] בין למיתה בין לנזקין, שבמקרים אלה אין מחייבים את הראשון כלל, היכי משכחת לה [איך מוצא אתה אותה] שיהא זה נקרא בור של שותפים?

אמר ר' יוחנן: כאן מדובר כגון שעקרו שניהן חוליא (חתיכת אדמה) מקרקע הבור בבת אחת והשלימו אותו בכך לעשרה טפחים, ונמצא הבור של שניהם.

כיון שהזכרנו את מחלוקת רבי ורבנן, שואלים: מאי [מהו] הדבר שאמר רבי ומאי [ומהו] הדבר שאמרו רבנן [חכמים] החלוקים עליו? — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אחד החופר בור תשעה טפחים ובא אחר והשלימה לעשרה טפחים — האחרון בלבד חייב בכל האחריות, בין למיתה בין לנזקים. רבי אומר: אחר אחרון הולכים לענין מיתה, שכיוון שבבור פחות מעשרה אין חייבים על בהמה שמתה, נמצא שאחריות לגבי מיתה חלה רק עליו, ואולם אחר שניהם לנזקין שאם ניזקו בהמות בבור — מחייבים את שניהם.

ומבררים: מאי טעמא דרבנן [מה הטעם של חכמים] ומניין להם כן? — שאמר קרא [הכתוב] "וכי יפתח איש בור" (שמות כא, לג) ושוב נאמר "כי יכרה איש בור" (שמות כא, לג), והרי השאלה ברורה: אם על פתיחה של בור מכוסה חייב, על כרייה ויצירה של הבור לא כל שכן, ומה בא הכתוב להשמיענו? אלא כתוב זה בא להביא (לרבות) כורה אחר כורה, ללמדנו שאם התחיל אחד לכרות בור, ובא השני והמשיך, שסילק השני מעשה ראשון וחלה כל האחריות עליו. והוא שנאמר "כי יכרה איש בור", לומר שהרי זה כבור חדש שנחפר.

ורבי אמר [יכול היה לומר] לך: הנהו [כתובים אלה] "וכי יפתח" ו"כי יכרה" מיצרך צריכי כדאמרינן [נצרכים הם כפי שאמרנו] לעיל (בבא קמא נ,א), הן לדעת ר' ישמעאל והן לדעת ר' עקיבא. ושואלים: ורבנן נמי מיצרך צריכי [ולשיטת חכמים גם כן, הלא נצרכים הם] לענין אחר, ואם כן מניין להם שהאחריות רק על השני!

אלא יש לדחות את מה שהסברנו, ולומר בדרך אחרת: היינו טעמא דרבנן [זהו הטעם של חכמים], אמר קרא [הכתוב] "כי יכרה איש בור" משמע: איש אחד מתחייב בדבר זה ולא שנים, שאם שניים עשו בור לא יהא חייב הראשון אלא האחרון.

ושואלים: ורבי כיצד מבין הוא את ההדגשה "כי יכרה איש בור"? ומשיבים: ההוא מיבעי ליה [הדגשה זו נחוצה לו] ללמד הלכה אחרת: "כי יכרה איש בור" — איש דווקא, ולא שור שכרה ויצר בור, שאין בעליו חייב על נזק זה.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] מהיכן למדים הם הלכה זו? ומשיבים: תרי [שתי] פעמים "איש בור" כתיבי [כתובים]: "וכי יפתח איש בור" "או כי יכרה איש בור", ומאחד למדים שמתחייב בבור רק אם עשאו אדם ולא בהמה, ומהשני למדים שמתחייב בבור אחד ולא שניים.

ושואלים: ורבי מה לומד הוא מכפילות זו? ומשיבים: הוא סבור כי איידי [כיון] שכתב האי [את זה] כתב גם האי [את זה] והוא ליופי הלשון, ולא ללמוד ממנו.

ושואלים עוד על שיטת חכמים: גם אם למדו מן הכתוב שעל נזקי הבור חייב רק אדם אחד, וממאי דלחיובי בתרא [וממה מנין שבא הפסוק לחייב את האחרון]? דלמא לחיובי קמא [שמא לחייב את הראשון] שהחל בחפירה!

ומשיבים: לא סלקא דעתך [יכול לעלות על דעתך] לומר כן, שהרי אמר קרא [הכתוב] "והמת יהיה לו" (שמות כג, לד), לומר: ההוא דקא עביד [זה שעושה, גורם] מיתה הוא שמחוייב, וברור שמי שגרם את המיתה הוא השני שהעמיק כל כך, ולא הראשון.

ושואלים: והאי [וזה] "והמת יהיה לו" הלא מבעי ליה לכדרבא [נצרך הוא לכמו שאמר רבא]: שאמר רבא: שור פסולי המוקדשין, שהוא שור שהוקדש לקרבן ונפל בו מום, שלמרות שאינו ראוי עוד להקרבה, מכל מקום אינו נעשה לגמרי כחולין, ואפילו לאחר שפודים אותו אסור להשתמש בו לדברים מסויימים, שנפל לבור — פטור בעל הבור, משום שנאמר: "והמת יהיה לו", לומר: דין זה הוא במי שהמת שלו ובמקרה זה אין השור יכול להיות שייך לגמרי לאיש, כיון שיש הגבלות על שימוש בו. ואם כן למדים מביטוי זה לימוד אחר!

אמרי [אומרים] על כך בתשובה: ולאו ממילא שמעת מינה [וכי לא מן הדבר עצמו שומע אתה ממנו] דבההוא דעבד [שבאותו אדם שעשה] מיתה עסקינן [אנו עוסקים]? שגם אם למדים מן הכתוב כפי שאמר רבא, לשון הכתוב והדגשתו יכולים ללמד הלכה נוספת.

ובענין דומה תנו רבנן [שנו חכמים]: אחד החופר בור עשרה טפחים ובא אחר והשלימה לעשרים, ובא אחר והשלימה לשלשים — כולן חייבין על הנזקים שגרם בור זה. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: אחד החופר בור עשרה טפחים, ובא אחר וסייד את הבור מבפנים וכייד (טייח אותו בטיט) — האחרון חייב על נזקיו, ולא מי שקדם לו.