בבור שחפרו ברשותו, ולאחר שחפרו הפקיר רשותו (ולא בורו) לרבים, שנתן לרבים ללכת ברשותו. ר' עקיבא סבר [סבור]: על בור שחפרו ברשותו נמי [גם כן] חייב ולא רק על בור שחפרו ברשות הרבים, דכתיב [שנאמר]: "בעל הבור ישלם" (שמות כא, לד), כלומר, אף בבור דאית ליה [שיש לו] בעלים קאמר רחמנא [אמרה תורה] שהוא חייב, אף שאין הבור ברשות הרבים.

ור' ישמעאל סבר [סבור]: "בעל הבור" פירושו בעל התקלה, שבשעה שחפרו היה הוא תקלה ברשות הרבים, ואולם לא מי שחפר את הבור ברשותו. ושואלים:

אלא ולהסברו זה של רבה מאי [מה] פירוש ההדגשה "זהו בור האמור בתורה", דקאמר [שאומר] ר' עקיבא ביחס לחופר בור ברשותו? שהרי לשיטתו אינו ממעט בור כלשהו, וגם בור ברשות הרבים חייב! ומשיבים, כוונתו: זהו בור שפתח בו הכתוב תחלה לתשלומין, שלדעתו גם דין בור זה נתפרש בכתוב, במקום שהוזכר חיוב תשלומים של בור ("בעל השור ישלם" שמות כא, לד), ולא רק בור שחפרו ברשות הרבים. עד כאן הסברו של רבה למחלוקת ר' ישמעאל ור' עקיבא.

ורב יוסף אמר הסבר אחר במחלוקתם: בבור שחפרו ברשות היחיד והפקיר את רשותו כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שמחייב, מאי טעמא [מה הטעם] — "בעל הבור" אמר רחמנא [אמרה תורה], משמע כי בבור דאית ליה [שיש לו] בעלים עסקינן [אנו עוסקים].

כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה בבור שחפרו ברשות הרבים, ר' ישמעאל סבר [סבור]: בור ברשות הרבים נמי [גם כן] חייב, דכתיב [שנאמר] "כי יפתח" ו"כי יכרה" (שמות כא, לג), ונשאלת השאלה: אם על פתיחה חייב, על כרייה לא כל שכן? אלא כוונתו של הכתוב לבור כזה שעל עסקי פתיחה ועל עסקי כרייה באה לו האחריות, אף שאין הבור שלו.

ור' עקיבא סבור: דווקא בור שחפרו ברשותו ולאחר מכן הפקיר את רשותו הוא שחייב עליו, ואין ללמוד מייתור הכתובים, כי הנהו [אלו] שני הכתובים מיצרך צריכי [נצרכים הם] ואינם נלמדים זה מזה; דאי כתב רחמנא [שאילו כתבה התורה] רק "כי יפתח" הוה אמינא [הייתי אומר]: דווקא מי שפותח כיסוי של בור חפור הוא דסגי ליה [שדי לו] בכסוי כדי לסלק מעליו אחריות לנזקי הבור (כלשון הכתוב "ולא יכסנו", שמות כא, לג). אבל כורה בור לא סגי ליה [די לו] בכסוי עד דטאים ליה [שיסתום אותו].

ולהיפך, אי כתב רחמנא [אילו כתבה התורה] רק "כי יכרה" הוה אמינא [הייתי אומר]: כרייה הוא דבעי [שצריך] כסוי, משום דעבד [שעשה] מעשה ויצר בור, אבל פותח שלא עבד [עשה] מעשה, אימא [אמור] שכסוי נמי לא בעי [גם כן אינו צריך] על כן קא משמע לן [השמיע לנו] הכתוב בשניהם את חיובו בנזקי הבור. ולכן יש לפרש "בעל הבור" כמשמעו — שהוא בעליו של הבור.

ושואלים: ואלא לפי הסבר זה של רב יוסף מאי [מה] פירוש ההדגשה "זהו בור האמור בתורה" דקאמר [שאומר] ר' ישמעאל על בור שחפרו ברשות הרבים, אף שמחייב בכל בור — כוונתו: זהו בור שפתח בו הכתוב תחלה לניזקין, שקודם הוזכר בתורה אופן זה של בור (שמות כא, לג) ואחר כך נאמר "בעל הבור ישלם" שעוסק בבור שחפרו ברשותו.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: החופר בור שחללו ברשות הרבים ופתחו לרשות היחיד — פטור, ואף על פי שאינו רשאי לעשות כן, לפי שאין עושין חלל תחת רשות הרבים. ואילו

החופר בורות, שיחין (בורות מרובעים) ומערות (חפירות שיש להן תקרה) ברשות היחיד ופתחו לרשות הרבים — חייב. והחופר בורות ברשות היחיד הסמוכה לרשות הרבים אבל לא ברשות הרבים עצמה, כגון אלו החופרים לאושין (יסודות) של ביתם, או חומתם — פטור. ור' יוסי בר' יהודה מחייב אף על נזקים שגרמו בורות אלה שנעשו לאושין עד שיעשה מחיצה בגובה של עשרה טפחים לפני הבורות הללו, או עד שירחיק אותם ממקום דריסת (הליכת) רגלי אדם וממקום דריסת רגלי בהמה ארבעה טפחים.

ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] שפטור אם חפר לאושין שדרך לעשות כן, הא לאו [הרי אם לא] היה חופר לצורך אושין — חייב, למרות שחפר ופתח את הבור ברשותו, הואיל ואנשים הולכים שם.

ויש לשאול: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? בשלמא [נניח] לשיטת רבה אפשר לומר כי רישא [ראשה] שפטור אם פתח את הבור לרשותו, ומשמע: אף אם הפקיר אחר כך את רשותו — כדברי ר' ישמעאל, וסיפא [וסופה] — כדברי ר' עקיבא שהוא סבור שבור שנחפר ברשותו אם רבים מהלכים שם — חייב.

אלא לרב יוסף, בשלמא סיפא [נניח סופה] דברי הכל, אלא רישא [ראשה] שפטור על בור ברשותו, מני [כשיטת מי היא]? לא כשיטת ר' ישמעאל ולא כשיטת ר' עקיבא, שהרי רב יוסף סבור שלדעת שניהם מתחייב אדם בבור שחפר שברשותו, אף אם הפקיר רשותו!

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רב יוסף: אפשר לומר כי כולה דברי הכל היא, ורישא [ותחילתה] שחפר בור תחת ברשות הרבים ופתחו לרשותו, מדובר במקרה שלא הפקיר לא רשותו ולא בורו, שזה ודאי אינו בתורת בור לענין חיוב נזיקין, ולכן פטור בו.

אמר רב אשי: השתא דאוקימתא [עכשיו שהעמדת] והסברת את הברייתא לשיטת רב יוסף לדברי הכל, לשיטת רבה נמי לא תוקמה כתנאי [גם כן אל תעמיד, תסביר אותה כמחלוקת תנאים], ואמור כך:

מדרישא [מכיון שתחילתה] כשיטת ר' ישמעאל שפוטר אם הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו — סיפא נמי [סופה גם כן] כשיטת ר' ישמעאל. ומה שדייקנו: וטעמא [והטעם דווקא] משום שחפר ברשות היחיד הסמוכה לרשות הרבים לאושין פטור, הא לאו [אבל לא] לאושין חייב — יש להסביר: כגון דארווח ארווחי [שהרוויח, עשה רווח יתר] לצד רשות הרבים ונמצא חופר בור ברשות הרבים ממש.

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו: החופר בור ברשות היחיד ופתחו לרשות הרבים — חייב, חפר ברשות היחיד הסמוכה לרשות הרבים — פטור. ומעתה, בשלמא [נניח] לשיטת רבה אפשר לומר כי המשנה הזו כולה כשיטת ר' ישמעאל היא שאינו מחייב על בור שחפר ברשותו. אלא לרב יוסף, בשלמא רישא [נניח תחילתה] לדעתו כשיטת ר' ישמעאל שמחייב אף אם חפר ברשות הרבים, אלא סיפא מני [סופה כשיטת מי היא]? לא כשיטת ר' ישמעאל ולא כשיטת ר' עקיבא!

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רב יוסף: פה מדובר בחופר לאושין וכדברי הכל היא.

א ועוד בענין דומה תנו רבנן [שנו חכמים]: מי שחפר בור וכן אם פתח בור ומסר אותו לרבים להשתמש בו — פטור על כל הנזקים שגרם בורו, חפר ופתח ולא מסר לרבים — חייב; וכן היה מנהגו של נחוניא חופר בורות שיחין ומערות, שהיה חופר ופותח בורות ומוסר אותם לרבים, כדי שיהיו בורות מים לצורכי הרבים. וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: קיים זה הלכה זו. ותוהים: הלכה זו ותו לא [ולא עוד]? והלא יודעים אנו שנחוניא אדם גדול היה! אלא אימא [אמור]: אף הלכה זו קיים, ולא שכח מלמסור הבורות לרבים.

כיון שהזכרנו את מעשיו של נחוניא חופר שיחין מספרים, תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור גדול ונעלמה ולא יכלו להוציאה, באו והודיעו את ר' חנינא בן דוסא שיתפלל עליה. שעה ראשונה משנפלה אמר להם: שלום, כלומר, ודאי שלום לה. שעה שניה אמר להם: שלום. שלישית אמר להם: בוודאי כבר עלתה. ואכן כך היה.

אמרו לה: מי העלך מן הבור? אמרה להם: זכר של רחלים (=איל) נזדמן לי וזקן אחד (הוא אברהם אבינו) מנהיגו ועל ידו ניצלתי. אמרו לו לר' חנינא: נביא אתה שידעת שתצא? אמר להם: "לא נביא אנכי, ולא בן נביא אנכי" (ראה עמוס ז, יד), אלא כך אמרתי בליבי: וכי דבר שאותו צדיק נחוניא מצטער (טורח ועמל) בו (בחפירת בורות) יכשל בו זרעו?

אמר ר' אחא: אף על פי כן אירע שמת בנו של נחוניא בצמא אף שנחוניא היה דואג לכל שיהיו להם מים. ושכך הוא מנהגו של הקדוש ברוך הוא עם הצדיקים למדנו ממה שנאמר: "וסביביו נשערה מאד" (תהלים נ, ג), מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו, כלומר, עם אלה הסובבים אותו והקרובים אליו שהם הצדיקים אפילו כחוט השערה, שאם חטאו אף חטא קל מענישם עונש קשה יותר משאר בני אדם. ר' נחוניא אמר: מהכא [מכאן], מפסוק זה אפשר ללמוד אותו רעיון: "אל נערץ בסוד קדשים רבה ונורא על כל סביביו" (תהלים פט, ח).

אמר ר' חנינא: כל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן הוא ומוחל על החטאים שעושים כנגדו — יותרו (יופקרו) חייו, שנאמר: "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט" (דברים לב, ד), לומר: יש חוק ומשפט בידי שמים, ואין ה' מוותר. אמר ר' חנא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' שמואל בר נחמני: מאי דכתיב [מהו שנאמר] בשלוש עשרה מידות הרחמים