אם כן תגיע לתוצאות תמוהות שהרי משהאשה יולדת משבחת ועולה ערכה. אלא שמין (מעריכים) את הולדות כמה הן יפין (שווים), ונותן לבעל. ואם אין לה בעל, וכגון שמת — נותן ליורשיו.

היתה זו האשה המעוברת שפחה ונשתחררה, או גיורת, והיתה נשואה לגר או לעבד משוחרר, ומת הבעל, ואין לו יורשים כלל — הרי זה פטור מתשלום דמי ולדות, שכן אין תשלום זה ניתן לאשה אלא לבעלה דווקא.

א גמרא שנינו במשנה שאם היה השור מתכוון לנגוח שור אחר ונגח את האשה — פטור מדמי ולדות. ומדייקים מכאן: טעמא [הטעם, דווקא] שמתכוין לחבירו — פטור, הא [הרי] אם היה השור מתכוין לאשה — משלם אף דמי ולדות. לימא תיהוי תיובתא [האם נאמר שתהיה זו קושיה חמורה] על רב אדא בר אהבה, שאמר רב אדא בר אהבה: שוורים שנתכוונו לנגוח את האשה — פטורים מדמי ולדות?

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רב אדא בר אהבה בתשובה על כך: הוא הדין שאפילו נתכוונו לאשה נמי [גם כן] פטורים מדמי ולדות, והא דקתני [וזה ששנה] שור שהיה מתכוין לחבירו, טעם הדבר הוא: איידי דקא בעי למיתנא סיפא [מתוך שרצה לשנות בסוף, בהמשך המשנה] "אדם שהיה מתכוין לחבירו", דהכי כתיב קרא [שכך נאמר בכתוב] במפורש: "כי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה" (שמות כא, כב), והרי זה מקרה של המתכוון לחבירו והכה את האשה, קתני רישא נמי [שנה בתחילה גם כן] בדומה לכך: שור שהיה מתכוין לחבירו.

ועוד בענין זה של דין שור בדמי ולדות, אמר רב פפא: שור שנגח את השפחה ויצאו ילדיה — משלם דמי ולדות. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? חמרתא מעברתא בעלמא [אתון מעוברת סתם] הוא דאזיק [שהזיק], שאמר קרא [הכתוב] לגבי העבדים: "שבו לכם פה עם החמור" (בראשית כב,ה), ודרשו: עם הדומה לחמור ואין זה בכלל הפרשה האמורה בתורה שנתמעט בה שור מתשלום דמי ולדות.

ב שנינו במשנה: כיצד משלם דמי ולדות — שמין את האשה כמה עלה ערכה ושבחה בגלל הוולדות. ותוהים: וכי מדובר פה בהערכה של דמי ולדות? "כיצד משלם שבח ולדות" מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר! ומשיבים: הכי נמי קאמר [כך גם כן אמר], כלומר, כך התכוונה המשנה לומר: כיצד משלם דמי ולדות ושבח ולדות — מלבד הערכת דמי הוולדות שמין את האשה כמה היא יפה (שווה) עד שלא (בטרם) ילדה, וכמה היא יפה משילדה.

ג עוד שנינו במשנה שאמר רבן שמעון בן גמליאל: אם כן, משהאשה יולדת משבחת. ושואלים: מאי קאמר [מה הוא אומר], כיצד יש להבין את הדברים? אמר רבה: הכי קאמר [כך הוא אומר] בלשון שאלה: לשיטה זו של הערכה וכי אשה מעוברת משבחת קודם שתלד יותר מלאחר שתלד? והלא אשה משבחת ועולה מחירה לאחר שתלד יותר מקודם שתלד, שכן כאשר היא מעוברת יש סכנה שמא תמות בלידה ולכן מחירה יורד בגלל הסיכון, ואילו לאחר שילדה עולה מחירה! אלא, רק שמין (מעריכים) את הולדות כמה הן שווים ונותנין דמיהם לבעל.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] כהסברו של רבה בדברי רבן שמעון בן גמליאל: וכי אשה משבחת קודם שתלד יותר מלאחר שתלד? והלא אשה משבחת לאחר שתלד יותר מקודם שתלד! אלא שמין את הולדות ונותנין לבעל.

רבא אמר: הכי קתני [כך שנה] במשנה, כך יש להבין את דברי רבן שמעון בן גמליאל: וכי אשה רק למי שיולדת עבורו משבחת וערכה כאשה מעוברת עולה רק עבור הבעל, ואין לעצמה בשבח שהשביח גופה מחמת ולדות כלום? אינו כן, אלא שמין את הולדות ונותנין את דמיהם לבעל בלבד או ליורשיו, ואולם את השבח שהשביח גופה מחמת הולדות חולקין הבעל והאשה.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] כהסברו של רבא בדברי רבן שמעון בן גמליאל, אמר רבן שמעון בן גמליאל: וכי אשה למי שיולדת משבחת ואין לעצמה בשבח ולדות כלום? אלא, שמין נזק בפני עצמו, וצער בפני עצמו, ושמין את הולדות ונותנין לבעל, ושבח ולדות חולקין.

לגוף הענין שואלים: קשיא [קשה] מדברי רבן שמעון בן גמליאל שבברייתא הקודמת לשיטת רבה, שאין ערכה עולה, על דברי רבן שמעון בן גמליאל שבברייתא זו!

ומשיבים: לא קשיא [קשה], שכן כל ברייתא עוסקת במקרה אחר, ובאופן זה: כאן בברייתא שנאמר בה שערכה של אשה מעוברת עולה לאחר שתלד הוא במבכרת (יולדת לידה ראשונה), שערכה יורד קודם הלידה, מחשש שמא תמות בלידתה. וכאן בברייתא השניה שהובאה, שערכה כמעוברת עולה, מדובר במי שאינה מבכרת.

שואלים: ולפי הברייתא השניה ורבנן דאמרי [וחכמים שאומרים]: שבח ולדות נמי [גם כן] לבעל, מאי טעמא [מה טעם, מקור הדבר]? ומשיבים, מייתור הכתובים, כדתנן [כפי ששנינו בברייתא]: נאמר "ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה" (שמות כא, כב), ויש לשאול: ממשמע שנאמר "ויצאו ילדיה" איני יודע שהיא הרה? אם כן מה תלמוד לומר "ונגפו אשה הרה"? — לומר לך כי שבח הריון, כל תוספת בערכה שבאה מחמת ההריון, שייכת לבעל.

ושואלים: ורבן שמעון בן גמליאל, האי [כתוב זה] "הרה" מאי דריש ביה [מה דורש הוא בו]? ומשיבים: מבעי ליה לכדתניא [דרוש הוא לו לכפי ששנינו בברייתא], ר' אליעזר בן יעקב אומר: לעולם המכה את האשה אינו חייב בתשלום זה של ולדות עד שיכנה כנגד בית ההריון, כלומר, על בטנה. אמר רב פפא: לא תימא [אל תאמר] עד שיכה אותה כנגד בית הריון ממש, כלומר, דווקא במישרין על בטנה, אלא כל היכא דסליק ביה שיחמא [מקום שתגיע בו מכה] לולד, כלומר, בכל חלל הגוף, לאפוקי [להוציא] אם היכה את האשה ביד או ברגל וכתוצאה מכך הפילה — שהוא לא חייב בתשלום דמי הוולדות, כיון שאנו אומרים שלא מחמת המכה הפילה.

ד שנינו במשנה: אם היתה שפחה ונשתחררה או גיורת שהיתה נשואה לגר ומת בעלה — פטור המכה מתשלום דמי ולדות. אמר רבה: לא שנו הלכה זו אלא באופן שחבל בה בחיי בעלה הגר, ולפני ששילם מת הגר, שכיון שחבל בה בחיי הגר — זכה בהו [בהן], במעות, אותו גר, וכיון שמת הגר ואין לו יורשים — זכה בהו [בהם] המזיק מן הגר, שנחשב המזיק שהכסף בידיו כאילו זכה ולקח מן ההפקר. אבל אם חבל בה לאחר מיתת בעלה הגר — זכיא לה איהי בגוייהו [זוכה היא בהן] במעות, ומיחייב לשלומי [וחייב לשלם] לה לדידה [לעצמה].

אמר רב חסדא בתמיהה: מרי דיכי [אדוניה של שמועה זו]! כלומר, כיצד אפשר לומר דבר כזה? אטו [וכי] דמי הולדות צררי נינהו וזכיא בהו [מעות צרורות הן שהיא זוכה בהם] בירושה? אין הדבר כן, אלא אם איתיה [ישנו] לבעל, שהוא חי — זכה ליה רחמנא [זיכתה לו התורה] דמי ולדות, ואם ליתיה [אינו] לבעל — לא זיכתה התורה דמי הוולדות לאחר, ואפילו לא לאשתו.

וכן מיתיבי [מקשים] על רבה, ממה ששנינו: הכה את האשה ויצאו ילדיה — נותן נזק וצער לאשה ודמי ולדות לבעל, אין הבעל קיים — נותן דמי ולדות ליורשיו, אין האשה קיימת — נותן את התשלומים המגיעים לה ליורשיה. היתה שפחה ונשתחררה או גיורת — זכה המכה. משמע שאם אין הבעל קיים — אין לאישה דבר!

אמרי [אומרים] בתשובה: ומי עדיפא ממתניתין [והאם עדיפה הברייתא ממשנתנו שלנו] שאף בה שנינו שאין האשה מקבלת דמי ולדות דאוקימנא [שהעמדנו, הסברנו] אותה שמדובר בה שחבל בה בחיי הגר ומת הגר? הכא נמי [כאן גם כן] צריך לפרש שחבל בה בחיי הגר ומת הגר. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] ותפרש אפילו חבל בה לאחר מיתת הגר,