מאי [מה] ברשות ומאי [ומה] שלא ברשות איכא [יש כאן]? שלגבי שורו של אדם זר אין הבדל אם הכניס זה את פירותיו לחצר חבירו ברשותו או שלא ברשותו!

אמרי [אומרים] בתשובה: אם ברשות הכניס — הויא לה [הריהי] לגבי אותו שור בכלל נזקי שן ברשות הניזק שלענין הפירות הריהי כחצר שלו, ושן ברשות הניזק חייבת. ואם הכניס שלא ברשות — אם כן הויא לה [הריהי] כשן ברשות הרבים, ושן ברשות הרבים פטורה. על כל פנים מכאן לא למדנו דבר לענייננו.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממקום אחר, ששנינו בברייתא: הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ובא שור ממקום אחר ונגחו — פטור, ואם הכניס ברשות — חייב. ונברר: מאן [מי] פטור ומאן [ומי] חייב? לאו [האם לא] פטור כוונתו בעל חצר, וחייב בעל חצר? ומכאן יש ראיה ששמירת כל הנזקים קיבל עליו בעל הבית.

ודוחים: לא, פטור בעל השור המזיק, וחייב בעל השור המזיק. ושואלים: אי הכי [אם כך] מאי [מה] ברשות ומאי [ומה] שלא ברשות איכא [יש כאן], ומה ההבדל לגבי שור מזיק זה? שהרי בנזקי קרן חייב על נגיחה בכל מקום, ואף ברשות הרבים!

אמרי [אומרים] בתשובה: הא מני [זו כשיטת מי היא] — כשיטת ר' טרפון היא, שאמר: משונה (דין שונה יש) לקרן בחצר הניזק — נזק שלם משלם. ולפי שיטתו כך פירושה של הברייתא: אם ברשות הכניס הניזק את שורו — הויא לה [הריהי] קרן בחצר הניזק, ומשלם המזיק נזק שלם, אם שלא ברשות נכנס — הויא לה [הריהי] קרן ברשות הרבים, ופטור מנזק שלם, ולא משלמא [משלמת] אלא חצי נזק.

א מסופר: ההיא איתתא דעלתה למיפא בההוא ביתא [אשה אחת שנכנסה לאפות בבית אחד] ובידה עיסת בצק, אתא ברחא דמרי דביתא אכלה ללישא חביל ומית [בא התיש של בעל הבית אכל את העיסה של האשה וכתוצאה מכך התחמם ומת], חייבה רבא את האשה לשלומי [לשלם] את דמי ברחא [התיש].

ושואלים: לימא פליגא [האם לומר כי חלוק] רבא על רב, שהרי אמר רב במכניס פירותיו לחצר חבירו שלא ברשות והוזקה בהמת חבירו באכילתם, שפטור בעל הבית, משום הויא [שהיה] לה שלא תאכל?

אמרי [אומרים] בדחיה: הכי השתא [וכי כך אתה משווה]?! התם [שם] שהכניס פירותיו שלא ברשות — לא קביל עליה נטירותא [קיבל על עצמו שמירה] שלא יזיקו, הכא [כאן] שהיה הדבר ברשות — קביל עליה נטירותא [קיבל על עצמו, כלומר, האשה, שמירה].

ושואלים: ומאי שנא [ובמה שונה] זה ממה ששנינו בברייתא: האשה שנכנסה לטחון חטין אצל בעל הבית שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל הבית — פטור בעל הבית מלשלם לה, ואם הוזקה בהן הבהמה — חייבת האשה. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] משום שנכנסה שלא ברשות, הא [הרי] אם נכנסה ברשות — היה דינה: פטור!

אמרי [אומרים] בתשובה: אם נכנסה לטחון חטים, כיון דלא בעיא צניעותא מידי [שאינה צריכה צניעות כלל] — לא בעי מסלקי מרוותא דחצר נפשייהו, ועליה דידיה רמי נטירותא [אין צריכים בעלי החצר לסלק עצמם משם, ועליו עצמו מוטלת השמירה]. אבל אם נכנסת למיפא [לאפות], כיון דבעיא [שצריכה] היא צניעותא [צניעות] משום שהיא מגלה את זרועותיה תוך כדי לישה, משום כך מרוותא [בעלי] החצר מסלקי נפשייהו [מסלקים את עצמם] משם, כדי שתוכל לאפות, הלכך עלה דידה רמיא נטירותא [על כן עליה עצמה מוטלת השמירה] של כל הנמצא בחצר.

ב שנינו במשנה: הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות וכו'. ועוד בענין זה של שור הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות וגרם בכניסתו זו לנזק, אמר רבא: הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות, וחפר בה השור בורות שיחין ומערות — בעל השור חייב בנזקי החצר, במה שקילקל שורו את החצר, ובעל החצר חייב בנזקי הבור אם נתקל מישהו ונפל בבור זה.

אף על גב [אף על פי] שאמר מר [החכם] שיש לפרש את הכתוב "כי יכרה איש בר" (שמות כא, לג) כהדגשה למיעוט: "איש" — ולא שור שכרה בור, והיה צריך איפוא בעל החצר להיות פטור על בור זה, הכא [כאן] כיון דאית ליה להאיך [שיש לו לזה], לבעל החצר חובה למלוייה [למלאותו] את הבור בעפר ולא קא מלייה [מילאו] — כמאן דכרייה דמי [כמי שכרה את הבור הוא נחשב].

ועוד אמר רבא בענין דומה: הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות, והזיק השור את בעל הבית, או בעל הבית נתקל והוזק בו — חייב בעל השור. רבץ השור והזיק בכך — פטור.

ותמהים: ומשום שרבץ והזיק ברביצתו הוא פטור? אמר רב פפא: מאי [מה פירוש] "רבץ" — הכוונה היא שהרביץ (הטיל) על האדמה גללים ואחרי כן נטנפו בהם כליו (בגדיו) של בעל הבית, דהויא [שהריהם נעשו] הגללים כהיזק בור, ולא מצינו (מצאנו) בור שחייב בו את נזקי הכלים.

ושואלים: הניחא [זה נוח] לשיטת שמואל שאמר: כל תקלה בכלל נזק בור הוא, שיש לה דיני בור לפוטרו מנזקי כלים. אלא לשיטת רב שאמר שאין רכושו של אדם נחשב לבור עד (אלא אם כן) הוא מפקר ליה [מפקיר אותו], מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

אמרי [אומרים]: סתם גללים אפקורי מפקיר להו [מפקיר אותם] בעל השור, ואם כן הרי זה בור גמור גם לדעת רב.

ועוד הלכה בענין דומה אמר רבא: אדם או בעל חיים שנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות, והזיק את בעל הבית או בעל הבית הוזק בו, שנתקל בו — חייב, ואם הזיקו בעל הבית — פטור.

אמר רב פפא: לא אמרן [אמרנו] דבר זה אלא כשלא הוה ידע ביה [היה בעל הבית יודע בו] שנכנס, אבל אם הוה ידע ביה [היה יודע בו] שנכנס, אף שנכנס בלא רשות, אם הזיקו בעל הבית — חייב. ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם]? משום דאמר ליה [שאומר לו הניזק לבעל החצר]: נהי דאית [אמנם יש] לך רשותא לאפוקי [רשות להוציא אותי ], מחצרך, אבל לאזוקי לית [להזיק אותי אין] לך רשותא [רשות].

ומעירים: ובשיטתם זו, שמחייבים בכל מקרה את הנכנס שלא ברשות על נזקי בעל הבית, אזדו לטעמייהו [הולכים הם, רבא ורב פפא, לשיטתם], שאמר רבא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב פפא: