כמאן דקטלה דמי [כמי שהרגה נחשב] שהרי בגלל בהמה זו נגרמה הריגתה של האשה, ויתחייב בעליו כופר, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאינו כן.

רבא אמר: לעולם תפרש שרבעה וקטלה [והרגה] בעצם הרביעה, ודקא קשיא [ומה שהיה קשה] לך: מה לי קטלה [הרגה] בקרנים מה לי קטלה [הרגה] ברביעה — יש לתרץ: קרן כשנוגח כוונתו להזיק, האי [זה] הרובע כוונתו להנאת עצמו הוא.

ושואלים: במאי פליגי [במה נחלקו], כלומר, מה הן המסקנות השונות הנובעות משני הסברים אלה? ומשיבים: במקרה של רגל שדרסה על גבי תינוק בחצר הניזק והרגתו, יש הבדל בין שני ההסברים: לדעת אביי — משלם כופר, שהרי מדבריו עולה שכופר משלם בכל מקרה שהרג, גם אם לא היתה כוונתו להזיק, ולדעת רבא — לא משלם כופר.

ולעיקר מחלוקת רב ושמואל מעירים, תניא כוותיה דרב [שנויה ברייתא כשיטתו של רב]: שור האיצטדין שהרג אדם — אינו חייב מיתה, וכשר לגבי מזבח, מפני שהוא כמעושה כמי שהוא אנוס לעשות את מה שהוא עושה.

א משנה שור שנגח את האדם ומת האדם, אם היה השור מועד — משלם בעל השור כופר, ותם — פטור מן הכופר. ומכל מקום זה וזה (שור מועד ושור תם) חייבין מיתה על שהרגו את הנפש. וכן הוא הדין בבן (ילד), וכן בבת (ילדה) אם הרגם השור. נגח השור עבד או אמה ומתו — נותן לבעליו שלשים סלעים, בין שהוא העבד יפה (שווה) מאה מנה (מטבע של מאה דינרי כסף) ובין שאינו יפה אלא דינר אחד.

ב גמרא ושואלים: וכי מאחר דמתם קטלינן ליה [שכבר מהיותו תם הורגים אנו אותו] אם הרג אדם, אפשרות זו של מועד שהרג אדם היכי משכחת לה [כיצד מוצא אתה אותה]?

אמר רבה: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] במקרה כגון שאמדוהו לשלשה בני אדם, שהשור תקף שלושה בני אדם, באופן שאנו מעריכים שאם לא היו נמלטים ממנו בוודאי היה הורגם.

רב אשי אמר: אומדנא לאו [אומדן לא] כלום הוא, כיוון שבפועל לא הרגם, ואין יכולים לראותו כשור מועד רק מפני שהתכוון לכך. אלא הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שסיכן, שנגח והביא עד לסכנת מוות לשלשה בני אדם, אבל עדיין לא מתו עד לאחר שננגח השלישי, ולכן עדיין לא הומת השור.

רב זביד אמר: כאן מדובר כגון שהרג שלשה בהמות, והרי הוא מועד, ואינו מומת על כך.

ותוהים: וכי מועד לבהמה הוי [הריהו] מועד לאדם? הרי בזה אין אף אחד חולק שאינו מועד! אלא אמר רב שימי: כגון שהרג שלשה גוים.

ותמהים: וכי מועד לגוים הוי [הריהו] מועד לישראל? אלא אמר ר' שמעון בן לקיש: כגון שהרג שלשה בני אדם טרפה, שאותם בני אדם (מישראל) היו חולים או פצועים באופן שברור שימותו תוך זמן קצר, ולכן אין השור נידון למוות לפי שאין המתתם נחשבת כהריגה ממש, ומכל מקום הרי נתברר שהוא מועד לנגוח ולהרוג בני אדם.

ותמהים: ומועד לטרפה הוי [הריהו] מועד לאדם שלם? אלא אמר רב פפא: מדובר כאן במקרה שקטל וערק לאגמא [שהרג וברח לאגם], שקטל וערק לאגמא [שהרג וברח לאגם] כך שנעשה השור מועד, אבל לא הצליחו לתפסו עד לאחר שהרג בהיותו מועד.

רב אחא בריה [בנו] של רב איקא אמר: כגון שהוזמו זוממי זוממין, כלומר, שהעדים שהעידו על שלוש הנגיחות הראשונות הוזמו, ולכן לא הומת השור על פי עדותם, ולבסוף באו עדים שהעידו שהעדים שהזימו את הראשונים עדי שקר היו, כך שכל העדויות הראשונות חזרו ואושרו בבת אחת, ונמצא השור מועד עכשיו.

ושואלים: אפשרות זו לעשות את השור מועד לאדם כשהוזמו המזימים, הניחא [דבר זה נוח] אי [אם] אנו מניחים כי לייעודי תורא בעינן [לעשות את השור מועד אנו רוצים] בהעדה על הנגיחות — שפיר [יפה] שנתברר שאכן נגח שלוש פעמים. אלא אי לייעודי גברא בעינן [אם בהעדה של השור לעשות את האדם, בעל השור, מועד אנו רוצים], מימר אמר ליה [יכול לומר לו] לדיין, כאשר מתברר ששורו נגח כשהוא מועד: לא הוה ידענא [ידעתי] שהועד שורי, כי העדים הראשונים הוזמו בשעתם! ומשיבים: כגון דאמרי [שאומרים] העדים: כל אימת דקטיל תוריה, גביה הוה קאי [כל פעם שהרג שורו, הוא היה עומד לידו] ובוודאי ידע.

רבינא אמר: מדובר כאן במכירין העדים את בעל השור ואין מכירין את השור, שבנגיחות הראשונות העידו ששורו נגח אך לא העידו בשור עצמו, ולכן לא הומת עדיין השור, ולבסוף הכירו שהוא השור שכבר נגח כמה פעמים.

ושואלים: אם כן מדוע הוא מועד? מאי הוה ליה למעבד [מה היה לו לעשות]? שהרי אין הבעלים יודע איזה הוא השור הנגח! ומשיבים: משום דאמרי ליה [שאומרים לו]: תורא נגחנא אית [שור נגחן יש] לך בבקרך [בעדרך] איבעי לך נטורי כולי בקרך [צריך אתה לשמור את כל עדרך].

ג שנינו במשנה: וזה וזה חייבין מיתה כו'. ובענין זה מוסיפים: נאמר בתורה על שור הנוגח אדם: "סקול יסקל השור, ולא יאכל את בשרו, ובעל השור נקי" (שמות כא, כח), ועל כך תנו רבנן [שנו חכמים]: ממשמע שנאמר "סקל יסקל השור" איני יודע שנבילה היא, שהרי נסקל ולא נשחט, והרי נבילה אסורה באכילה, מה תלמוד לומר "ולא יאכל את בשרו"? אלא מגיד לך הכתוב שאם שחטו שחיטה כשרה לאחר שנגמר דינו אף שלא נסקל — מכל מקום אסור באכילה.

אין לי אלא ששור זה אסור באכילה, שאסור בהנאה מנין? תלמוד לומר "ובעל השור נקי".

ושואלים: מאי משמע? [מה המשמעות], כיצד נובעת מן המילים משמעות זו? שמעון בן זומא אומר: כאדם שאומר לחבירו "יצא איש פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה של כלום", אף כאן פירוש "נקי" הוא שאין לבעל השור כל הנאה משור זה.

ושואלים: וממאי [וממה, ומנין] יודעים אנו שהלשון "ולא יאכל את בשרו" באה להיכא [להיכן, למקרה] ששחטו אחר שנגמר דינו ולהשמיענו שאסור באכילה? אימא דהיכא [אמור שהיכן] ששחטו לאחר שנגמר דינו — שרי [מותר] באכילה הוא, והאי [וכתוב זה] "ו לא יאכל את בשרו" להיכא דסקליה מסקל [להיכן שסקלוהו בסקילה], לומר שאסור בהנאה הוא, וכדברי ר' אבהו, ש

אמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר: כל מקום שנאמר בתורה "לא יאכל" או "לא תאכל" או "לא תאכלו" — אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע,

עד שיפרט לך הכתוב ויפרש שמותר ליהנות ממנו, כדרך שפרט לך בנבילה: לגר בנתינה, ולגוי במכירה! שלאחר שנאמר "לא תאכלו כל נבלה" (דברים יד, כא), הוסיפה התורה היתר מפורש בהנאה: "לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, או מכור לנכרי", ומשמע מכאן שללא היתר מפורש זה אסור היה הדבר אף בהנאה כיון שנאמר "לא תאכלו".

ודוחים: אמרי [אומרים]: הני מילי [דברים אלה] של ר' אבהו, אמורים היכא דנפיק ליה [היכן שיוצא לו] איסור אכילה ואיסור הנאה שניהם מקרא [מפסוק] מביטוי כגון "לא יאכל", אבל הכא [כאן] שאיסור אכילה עצמו מ"סקל יסקל" נפקא [יוצא], אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] לומר כי האי [ביטוי זה] "לא יאכל את בשרו" לענין איסור הנאה בלבד הוא, אם כן נכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] במפורש: "לא יהנה". אי נמי [או גם כן] שייכתב רק "לא יאכל", המילים "את בשרו" למה לי? אלא בא הכתוב לומר דאף על גב דעבדיה [שאף על פי שעשה אותו] כעין בשר, דשחטיה [ששחטו] לאחר שנידון לסקילה, והוכשר לאכילה — מכל מקום אסור באכילה.

מתקיף לה [מקשה על כך] מר זוטרא: אימא הני מילי [אמור שדברים אלה אמורים]