שלא יהא חוטא (האונס) נשכר.

ושואלים: אם כדי לקנוס את החוטא, ונתביה [ושיתן אותו] את הקנס לעניים ולא לכותית האנוסה, כדי שלא יטמעו בהם! אמר רב מרי: משום דהוי [שהוא] ממון שאין לו תובעים, מכיון שאינו מחוייב לתת לעני מסויים, יוכל האונס להשתמט ולומר שרוצה לתת לעני אחר, ולכן נשאר בענין זה דין התורה שיתן לכותית האנוסה, כדי שלא יהא חוטא נשכר.

א משנה שור של פקח (אדם ברדעת) שנגח שור של חרש או של שוטה וכן של קטן שכל אלה אינם נחשבים בני דעת — הרי זה חייב בנזקין. ואילו שור של חרש שוטה וקטן שנגח שור של פקח — הרי זה פטור.

שור של חרש שוטה וקטן שנגח — בית דין מעמידין להן אפוטרופוס, ומעידין להן על השור שנגח בפני אפוטרופוס עד שנעשה השור מועד, שהוא נחשב כבעלים לענין "והועד בבעליו".

אם לאחר שנעשה השור מועד באופן זה, נתפקח החרש, או נשתפה השוטה וכן אם הגדיל הקטן — חזר השור לתמותו, אלו דברי ר' מאיר, שלדעתו לא הועד השור אלא לפי שעה בעודו ברשות האפוטרופוס. ר' יוסי אומר: לא כן, אלא הרי הוא בחזקתו שור מועד לנגוח.

והלכה אחרת: שור האצטדין שהוא מלומד להילחם בזירה, אם נגח והרג אדם — אינו חייב מיתה, שנאמר: "ו כי יגח שור את איש" (שמות כ״א:כ״ח) ומלשון זה משמע: ולא שיגיחוהו (יגרמו לו לנגוח), ולכן שור האצטדין שמלמדים אותו לנגוח — פטור.

ב גמרא ושואלים: הא גופא קשיא [משנתנו זו עצמה קשה] מתוכה. אמרת [אומר אתה] בתחילה: שור של חרש שוטה וקטן שנגח שור של פקח — פטור. אלמא [מכאן] שאין מעמידין אפוטרופוס לשור תם של חרש שוטה וקטן, על מנת לגבות מגופו של השור המזיק את נזקו. ואולם אימא סיפא [אמור את סופה, המשכה] של המשנה: שור של חרש שוטה וקטן שנגח — בית דין מעמידין להם אפוטרופוס, ומעידין להם בפני אפוטרופוס. אלמא [מכאן] שמעמידין להם אפוטרופוס לשור תם שלהם שנגח כדי לגבות מגופו!

אמר רבא: הכי קתני [כך שנה], כך יש להבין את המשנה: אין מעמידים אפוטרופוס לשור תם לגבות מגופו. ואם הוחזקו שוורים אלה נגחנין, ולא קרה הדבר באופן חד פעמי — מעמידין להם אפוטרופוס ומעידין להן בפני אפוטרופוס ומשוינן להו [ועושים אותם] על ידי כך מועד, דכי הדר ונגח [שכאשר יחזור ויגח] יהיה חייב לשלם [שישלם] מעלייה (מן המובחר שבנכסי בעל השור) ולא מגופו.

ג לעצם הענין שואלים: מעליית מאן [מי] מרכושו של מי משלם על נזקי שור מועד של יתומים קטנים? ר' יוחנן אמר: מעליית יתומין. ר' יוסי בר חנינא אמר: מעליית אפוטרופוס, שהוא משלם עבורם.

ושואלים: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] רב יהודה אמר רב אסי: אין נזקקין לנכסי יתומין לגבות מהם כל חוב שהוא, אלא אם כן רבית אוכלת בהן, שאם לווה אביהם מגוי ברבית, שאם לא יפרעו לו מיד יגדל החוב מאוד — אז בית דין דואגים לשלם את החוב מנכסי היתומים. אבל אין עושים כן בכל חוב אחר שעל היתומים.

ור' יוחנן אמר: גובים מהם או לפרעון שטר שיש בו רבית, משום הרבית האוכלת בהם, או לפרעון כתובת אשה משום מזוני [מזונות], שאם היתה אשת אביהם תובעת לקבל את כתובתה מנכסי הבעל שמת, וכל עוד אינה מקבלת כתובה הרי מזונותיה מוטלים על היורשים — במקרה זה גובים את הכתובה מנכסי היתומים, כדי שלא יתמעטו בשל תשלום המזונות. ומכל מקום אף מדברי ר' יוחנן אלה נובע שבכל מקרה אחר אין גובים כל חוב מנכסי היתומים!

ומתרצים: איפוך [הפוך] את השיטות, שר' יוחנן הוא שאמר שמשלמים עבור נזקי שור מועד מעליית אפוטרופסין, ור' יוסי בר חנינא הוא שאמר שמשלמים מעליית יתומין.

על כך אמר רבא: משום דקשיא [שקשה] לך הסתירה מדברי ר' יוחנן כאן על דברי ר' יוחנן במקום אחר משוית ליה [עושה אתה אותו] את ר' יוסי בר חנינא טועה, שאתה מייחס לו דעה שאינה להלכה? והא [והרי] ר' יוסי בר חנינא דיינא [דיין] הוא ונחית לעומקיה דדינא [ויורד לעומק הדין]!

אלא, לעולם לא תיפוך [תהפוך] את השיטות והשאר אותן כפי שהן, ואולם דינו של מזיק שאני [שונה] שאף שר' יוחנן אומר בדרך כלל שאין גובים מן היתומים, מכל מקום במקרה ששורם הזיק לאחרים — גובים. ומעתה מפרשים את טעמי המחלוקת, ר' יוחנן אמר: גובים את הנזק מעליית יתומים, דאי אמרת [שאם אומר אתה] שגובים מעליית אפוטרופוס —