משום [בשם] ר' ישמעאל שאדם חייב על הבור אף שאינו ברשותו!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זו] — שיטה דידיה [שלו], שסבור שעל נזקים שאינם שלו פטור. הא [זו] — דרביה [של רבו], כלומר, שאמר בשם ר' ישמעאל שסבור שחייב על נזקים אלה, אף כי הוא עצמו אינו סובר כן.

א משנה השופך מים ברשות הרבים והוזק בהן אחר — חייב השופך בנזקו. המצניע (טומן, מחביא) את הקוץ ואת הזכוכית באדמה, וכן הגודר את גדרו שבין רשותו לרשות הרבים בקוצים, וכן גדר שנפל לרשות הרבים, והוזקו בהן אחרים — הרי זה חייב בנזקן.

ב גמרא על מה ששנינו במשנה שהשופך מים ברשות הרבים חייב בנזקם, אמר רב: לא שנו אלא שנטנפו (נתלכלכו) כליו של העובר במים, אבל הוא עצמו שהוחלק בהם ונפל וניזוק — פטור השופך, כי קרקע עולם הזיקתו ולא המים.

אמר ליה [לו] רב הונא לרב: מדוע יפטר אם נחבט אדם בקרקע? לא יהא דינם של המים שנשפכו באותו המקום אלא כרפשו (הבוץ שלו) שהזיק ברשות הרבים שהרי עשו מים אלה טיט, וטיט זה שייך לו, וחייב על נזקיו!

ענה לו: מי סברת [האם סבור אתה] שמדובר שלא תמו נבלעו ויבשו מיא [המים] ונעשו רפש? כאן מדובר במקרה שכבר תמו מיא [המים] ונשארה רק לחלוחית, וממנה נתלכלכו בגדיו.

ושאל: אם כן תרתי [שתים] שתי הלכות בענין ניטנפו כליו למה לי? שהרי לשיטת רב כבר נאמרה הלכה זו במשנה הקודמת בענין הכד שנשבר והתלכלכו בגדיו במימיו!

ומשיבים: הלכה חדא [אחת] נאמרה לנזק שאירע בימות החמה, וחדא [ואחת] לנזק בימות הגשמים.

והסבר להבדל בדברים, ממה דתניא [ששנינו בברייתא]: כל אלו שאמרו פותקין ביבותיהן (פותחים את הביב המנקז את השפכים מביתם) לרשות הרבים, וגורפין (מנקים ומוציאים) החוצה את מי מערותיהן שהיו מכונסים בהן מים שריחם רע, שבימות החמה אין להן רשות לעשות זאת, ובימות הגשמים כיון שבין כה וכה יורד גשם יש להם רשות, ואף על פי שכל אלו ברשות הם מוציאים את המים, אם הזיקו אותם המים — חייבין לשלם. וכיון שיש הבדל לענין רשות לשפוך מים בין ימות החמה וימות הגשמים, היה צורך לשנות גם משנה ראשונה וגם משנה זו, שאף ששפך ברשות — חייב בנזקים.

ג נאמר במשנה כי המצניע את הקוץ ואת הזכוכית, והגודר את גדרו בקוצים — חייב בנזקו. ועל כך אמר ר' יוחנן: לא שנו במשנתנו אלא מפריח, שבנה את הגדר באופן שהיו הקוצים בולטים החוצה, אבל מצמצם, שקוצי הגדר היו בתוך רשותו שלו — לא חייב. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] שפטור? אמר רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: לפי שאין דרכן של בני אדם להתחכך בכתלים, אלא בדרך כלל מרחיקים קצת מן הכותל, ונמצא שלא רק שהיה זה ברשותו, אלא שלא גרם היזק כלל ברשות הרבים.

ועוד באותו ענין, תנו רבנן [שנו חכמים]: המצניע קוצותיו (קוציו) וזכוכיותיו לתוך כותל של חבירו, ובא בעל כותל וסתר כותלו ונפל לרשות הרבים, והזיקו הקוצים והזכוכית — חייב המצניע.

אמר ר' יוחנן: לא שנו אלא בכותל רעוע, שהיה המצניע צריך לשער שיהרסהו בעל הכותל במהרה, אבל בכותל בריא (חזק) — המצניע פטור, וחייב בעל הכותל.

אמר רבינא, זאת אומרת: המכסה בורו בדליו של חבירו, ובא בעל הדלי ונטל דליו ונגרם נזק בבור — חייב בעל הבור.

ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו שכן הוא], שהרי הוא בדיוק כדברי ר' יוחנן בענין המצניע קוצים בכותל רעוע, שמתחילת הצנעת המזיק (הבור או הקוץ) עומד הוא להפוך למזיק, ומה חידש רבינא בדבריו?

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: התם [שם] דווקא בכותל הוא שפטור בעל הכותל, משום שלא הוי ידע ליה דלודעיה [ידע מיהו אותו שהצניע שיוכל להודיעו] שיוציא משם את קוציו, אבל הכא דידע ליה, הוה ליה לאודועיה [כאן שבעל הדלי הוא יודע אותו, את בעל הבור, היה לו להודיעו] שהוא נוטל משם את דליו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] רבינא, שאף כאן אין עליו חובה להודיע לבעל הבור, ואין מוטלת עליו כלל אחריות לדבר.

ועוד בענין זה, תנו רבנן [שנו חכמים]: חסידים הראשונים היו מצניעים קוצותיהם וזכוכיותיהם בתוך שדותיהן שלהן, ומעמיקים להן בהצנעה זו שלשה טפחים, כדי שלא יעכב את המחרישה.

רב ששת שדי להו בנורא [היה זורק אותם, את קוציו, באש], רבא שדי להו בדגלת [היה זורק אותם בתוך נהר חדקל] הכל כדי שלא להזיק את הבריות.

אמר רב יהודה: האי מאן דבעי למהוי חסידא [מי שרוצה להיות חסיד] — לקיים מילי [שיקיים את הדברים] של מסכת נזיקין כדי שיימנע מלהזיק את חביריו. רבא אמר שיקיים מילי [הדברים] שנאמרו במסכת אבות, ואמרי לה [ויש אומרים]: מילי [הדברים] שנידונים במסכת ברכות.

ד משנה המוציא את תבנו וקשו לרשות הרבים לזבלים, שרוצה להשתמש בהם אחר כך לשם זיבול, והוזק בהן אחר — חייב המוציא את הקש בנזקו, וכל הקודם לזכות בהן זכה בהם, שיכול כל אדם לקחת קש זה לעצמו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל המקלקלין ברשות הרבים והזיקו בקלקול זה — חייבין לשלם, וכל הקודם בהן זכה.

ההופך את הגלל (גללי בהמה) שהיו מונחים ברשות הרבים, והוזק בהן אחר — חייב בנזקו.

ה גמרא ומציעים: לימא מתניתין [האם לומר שמשנתנו] המחייבת את המוציא תבנו וקשו בנזקים שנגרמו ברשות הרבים. היא שלא כשיטת ר' יהודה.

דתניא [שהרי שנינו בברייתא], שר' יהודה אומר: בשעת הוצאת הזבלים, כאשר דרך בני אדם לעשות זאת, אדם מוציא זבלו לרשות הרבים וצוברו שם כל שלשים יום, כדי שיהא נישוף (נדרס) ברגלי אדם וברגלי בהמה, שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ, כלומר, אין רשות לאחרים לעכב את המוציאים, כיון שעל תנאי זה קיבלו כל ישראל את הארץ בימי כיבושה בזמן יהושע בן נון. ואם כן, הואיל וברשות הוציא את זבלו — לא יתחייב עליו.

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כדעת ר' יהודה, מכל מקום מודה ר' יהודה שאם הזיק — משלם מה שהזיק, שאף שעשה ברשות, אין זה פוטר אותו מאחריות לנזקים.

ומקשים, והתנן [והרי שנינו במשנה], שר' יהודה אומר: אם נדלקה ערימת קש שעל גבי בהמה העוברת ברשות הרבים בנר חנוכה שהועמד ברשות הרבים — פטור בעל הנר, מפני שהוא מוציא את הנר לרשות הרבים ברשות. משמע שדבר שנעשה ברשות — אינו חייב לשלם נזקיו. מאי לאו [האם אין] הכוונה שבעל הנר פטור משום שהדליק ברשות בית דין, שכיון שיש לו רשות לעשות זאת בגלל הוראת בית דין שוב אינו חייב בנזקים?

ודוחים: לא, משום רשות מצוה, שלא די בכך על מנת לפוטרו משום שמותר בכך, אלא דווקא אם מצוה לעשות כן. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: בנר חנוכה — פטור, מפני שהוא רשות מצוה, שמפני שהוא מקיים מצוה הותר לו לעשות זאת. אבל דבר שאין בו מצוה, אף שיש לו רשות בית דין לעשות — אינו נפטר משום כך מחובת תשלום על נזקיו.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו במקור אחר: כל אלו שאמרו מותרין לקלקל ברשות הרבים — אם הזיקו חייבין ללשלם, ור' יהודה פוטר, הרי למדנו במפורש שלדעת ר' יהודה אם עשה ברשות בית דין פטור מתשלום על נזקיו!

אמר רב נחמן: מתניתין [משנתנו] עוסקת כשהוציא שלא בשעת הוצאת זבלים שאז אין לו רשות בית דין להוציא, ושיטת ר' יהודה היא שרק אם עשה שלא ברשות — חייב.

רב אשי אמר: