בנזקי ממונו, שהרי נאמר "כי תצא אש" משמע שאחריותו על האש כמו על שאר דברים שהם ממונו שיוצאים ומזיקים, וסיים בנזקי גופו שהרי הוא קורא לו "מבעיר", לומר לך: חייב על אשו משום חציו.

אמר רבא: קשיא ליה [היה קשה לו] לאביי: למאן דאמר [לדעת מי שאומר] אשו משום חציו, דין טמון באש שדבר שהיה טמון ומכוסה בתוך דבר אחר, ונשרף באש דפטר רחמנא [שפוטרת התורה] מלשלם, היכי משכחת לה [כיצד אתה מוצא אותה], שהרי הפוגע בחץ חייב בין בגלוי בין בטמון!

וניחא ליה [ונוח לו] כלומר, תירץ אביי את הדבר באופן זה: פטור זה של טמון באש נמצא במקרה כגון שנפלה דליקה לאותו חצר בחצר שלו, ובינתיים נפלה גדר שהיתה בין חצר זו לחצר אחרת שלא מחמת דליקה, והלכה האש והדליקה והזיקה בחצר אחרת. דהתם [ששם] במקרה זה כלו ליה [לו] חציו, שאש זו שהדליק בראשונה היתה מוגבלת רק לחצר האחת, וכוחו אינו אלא באותה חצר, והאש שיצאה לחצר האחרת אינה יכולה להיחשב כחיציו של אותו אדם, ומשום כך פטור על מה שהיה טמון ונשרף באש בחצר האחרת.

ומקשים: אי הכי [אם כך] לא רק לענין דבר טמון הוא פטור, אלא גם לענין דבר הגלוי באש נמי [גם כן] ייפטר, שכן כלו ליה [לו] חציו, ולא יהיה חייב כלל על הנזק שנגרם כתוצאה מהאש בחצר השניה!

אלא יש לומר למאן דאית ליה [לדעת מי שיש לו, שסבור] שטעם חיוב האש הוא משום חציו — אית ליה נמי [יש לו גם כן] הטעם שחייב עליה משום ממונו. ולפיכך יתכן מקרה שפטור בטמון ולמרות זאת חייב בגלוי, וכגון שהיה לו פנאי לגודרה, את הגדר שנפלה מחמת דבר אחר, ולא גדרה, שלדרך זו יש לו אחריות ממונית על האש, דהתם [ששם] הרי זה כאילו שורו הוא ולא טפח באפיה [היכה בפניו] שלא ייצא מן הרפת, שחייב על נזקיו. ומצד שני, אש זו אינה נחשבת לחיציו, שהרי לא מחמתה נפלה הגדר, ומשום כך פטור על הטמון.

ושואלים: לפי מסקנה זו, וכי מאחר דמאן דאית ליה [שמי שיש לו, שמחזיק] בשיטה שאישו משום חציו אית ליה נמי [יש לו, סבור גם כן] שחייב עליו משום ממונו, אם כן מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] בין ר' יוחנן וריש לקיש הלכה למעשה?

ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] לענין לחייבו בארבעה דברים, שאם הזיקה האש אדם, הרי נוסף לתשלום הנזק שגרם, חייב לדעת ר' יוחנן לשלם שאר דברים (צער, ריפוי, שבת ובושת) כשאר נזקים שחייב אדם לשלם אם הוא עצמו גורם נזק לאדם אחר, כיון שלדעת ר' יוחנן בנזק אש הרי זה כאילו הוא עצמו ירה בו חץ והזיקו.

א נאמר במשנה שעל החררה שאכל הכלב משלם נזק שלם ועל הגדיש שנשרף משלם חצי נזק. ומסבירים: מאן [מי] הוא זה שחייב לשלם — בעל הכלב. ושואלים: וליחייב נמי [ושיתחייב גם כן] בעל הגחלת, שהרי גם לו חלק באשמה, כיון שלא שמר על גחלתו וגרם על ידה לתקלה! ומשיבים: כאן מדובר בששימר גחלתו שמירה ראויה.

ומקשים: אי [אם] אכן מדובר כאן כששימר גחלתו — מאי בעי [מה רוצה, מה עושה] הכלב התם [שם]? ואם הכלב הגיע לשם ודאי לא שימר בעל הגחלת את גחלתו כראוי! ומשיבים: מדובר כאן בשחתר (חפר) הכלב תחת הגדר ונכנס ולקח את החררה והגחלת. אמר ר' מרי בריה [בנו] של רב כהנא: זאת אומרת סתם דלתות חתורות הן אצל כלב, שאם היינו אומרים שחתירת הכלב היא דבר בלתי מצוי — לא היה חייב עליו בעליו נזק שלם. אלא בהכרח יש לומר שכלב עשוי לחתור תחת הדלתות, ומוטל היה על בעליו לקושרו.

ושואלים: שאכלה את החררה היכא [היכן]? אילימא [אם תאמר] שאכלה בגדיש דעלמא [סתם] השייך לאדם אחר שאינו בעל החררה. אם כן גם משום שן לא יהיה חייב, הא בעינן [הרי צריכים אנו] כדי לחייבו בנזקי שן שיתקיים הכתוב "ובער בשדה אחר" (שמות כב, ד) שיהא נזק השן נעשה בחצר הניזק, וליכא [ואין] הדבר כך במקרה זה! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה שאכלה בגדיש של בעל החררה עצמו, ולכן חייב עליה משום שאכלה ברשות הניזק.

ומציעים: תפשוט [תפתור] מכאן ותוכיח שפי פרה