מסופר: ההוא ברחא דחזא ליפתא אפומא דדנא [תיש אחד ראה לפת על פי חבית חרס], סריך סליק, אכלה לליפתא ותבריה לדנא [טיפס ועלה, אכל את הלפת ושבר את החבית]. חייביה [חייב אותו] רבא, את בעל התיש, אליפתא ואדנא [על הלפת ועל הכלי] בתשלומי נזק שלם. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] חייבו בתשלום נזק שלם גם על הכלי? והרי אין זה דרכו! — כיון דאורחיה למיכל ליפתא, אורחיה נמי לסרוכי ולמסלק [שדרכו לאכול את הפת, דרכו גם כן לטפס ולעלות] על מנת לאוכלה, ולכן גם שבירת הכלי בכלל נזקי השן היא.

אמר אילפא: בהמה שהיתה ברשות הרבים ופשטה צוארה ואכלה מירק שהיה על גבי (על גבה של) חברתה שעמדה גם כן שם — חייבת, מאי טעמא [מה טעם] הדבר — גבי חברתה כחצר הניזק דמי [נחשב], ולכן חייב גם שם על נזקי השן.

ומציעים: לימא [האם נאמר] שמסייע ליה [לו] ממה ששנינו בברייתא: היתה קופתו (סלו) של אדם שהיה עומד ברשות הרבים מופשלת לאחוריו ובתוכה דבר מאכל, ופשטה הבהמה צוארה ואכלה ממנו — חייבת. ומשיבים: משם אין ראיה, כי אפשר לפרש ששם מדובר כדאמר [כפי שאמר] רבא בענין אחר — בקופצת, הכא נמי [כאן גם כן] באוכלת מן הקופה מדובר במקרה שהיתה הבהמה קופצת, וכיון שהיה זה שינוי ודאי חייב אף ברשות הרבים, ואולם חצי נזק, ולא נזק שלם כנזקי שן.

ושואלים: והיכא איתמר [והיכן נאמר] דבר זה שאמר רבא מעיקרו? ומשיבים: אהא [על זה] שאמר ר' אושעיא: בהמה ברשות הרבים, אם הלכה ואכלה — פטורה, אם עמדה ואכלה — חייבת. ותהו על כך: מאי שנא [במה שונה] הלכה שחייבת דאורחיה [שדרכה] הוא? אולם אם עמדה נמי אורחיה [גם כן דרכה] הוא! אמר רבא: מה שאמרו "עומדת" מדובר בקופצת ואוכלת,

שאין זה דרכה. בעי [שאל] ר' זירא: מתגלגל ואוכל מהו דינו? היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? כגון דקיימא [שעומד] עמיר (אלומת תבואה) ברשות היחיד, וקא [והוא] מתגלגל ואתי [ובא] על ידי הבהמה מרשות היחיד לרשות הרבים ושם אכלתו הבהמה, מאי [מה] הדין? האם יש לדונו כאן כדין שן ברשות היחיד ויהיה חייב, או כדין שן ברשות הרבים וייפטר?

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה דתני [ששנה] ר' חייא: משוי (משא) שמקצתו בפנים ברשות הבעלים ומקצתו בחוץ ברשות הרבים, אכלה בפנים — חייבת, שהוא רשות הניזק, אכלה בחוץ — פטורה, שהיא שן ברשות הרבים. מאי לאו [האם לא] מדובר אף כאן, שמתגלגל ואתי [ובא] והולכים אנו אחר המקום בו היתה האכילה? ומשיבים: לא, אימא [אמור] כך: אכלה, על מה שהיה בפנים — חייבת אף אם נתגלגל החוצה, על מה שבחוץ מתחילה — פטורה.

איבעית אימא [אם תרצה אמור] תירוץ אחר: כי קאמר [כאשר אמר] ר' חייא, מה שאמר היה זה בפתילה דאספסתא [בחבילה ארוכה של אספסת] שמקצתה בפנים ומקצתה בחוץ מתחילתה, ואינה מתגלגלת.

א שנינו במשנה: אכלה הבהמה כסות או כלים — משלם בעליה חצי נזק, וממשיכה המשנה: במה דברים אמורים — ברשות הניזק, אבל ברשות הרבים פטור.

ושואלים: אהייא [על איזה] מקרה אמרו שהיא פטורה? אמר רב: אכולהו [על כולם], שברשות הרבים פטורה גם על אכילת כסות וכלים, אף שהוא דבר בלתי רגיל, וצריך היה לדונו משום קרן, שחייבת כרגיל אף ברשות הרבים. מאי טעמא [מה טעם דבר]? כל המשנה, כלומר, שעשה דבר שאינו רגיל, ובא אחר ושינה בו והזיקו — הרי זה פטור. ואף כאן, מי שהניח כסות וכלים ברשות הרבים עשה דבר משונה, ולכן אף שהבהמה עשתה גם היא דבר משונה ואכלה אותם — אין חייבת עליהם.

ושמואל אמר: לא שנו במשנה שפטור ברשות הרבים אלא שאכלה פירות וירקות, כדין שן ברשות הרבים, אבל אם אכלה כסות וכלים ברשות הרבים — חייבת לשלם חצי נזק, שכיון שהוא משונה הריהו כקרן וחייב כדין קרן ברשות הרבים.

וכן אמר ריש לקיש כדברי רב, שמה שנאמר במשנה שפטורה ברשות הרבים אכולהו [על כולם] נאמר. ומעירים: ואזדא [והלך] ריש לקיש לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר ריש לקיש: היו שתי פרות ברשות הרבים, אחת רבוצה ואחת מהלכת, בעטה הפרה המהלכת ברבוצה — פטורה, בעטה הרבוצה במהלכת — חייבת. משמע שהוא סבור שכיון שדרך הפרה להלך ברשות הרבים, וזו רבצה, אפילו אם שינתה השניה ובעטה — פטורה.

ור' יוחנן אמר כדברי שמואל בפירוש המשנה: לא שנו שפטורה ברשות הרבים אלא אם אכלה פירות וירקות, אבל כסות וכלים — חייבת לשלם חצי נזק גם ברשות הרבים.

ושואלים: לימא [האם לומר] שר' יוחנן לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את דברי ריש לקיש אפילו בשתי פרות? ודוחים: לא, לעולם אפשר לומר כי אית ליה [יש לו, מקבל את דבריו], אלא שהוא מחלק בין המקרים: כסות, עבדי אינשי דמנחי גלימי ומתפחי [עשויים אנשים להניח גלימתם ברשות הרבים ולנוח], ולכן אין זה נחשב כשינוי, אבל בהמה לאו אורחה [אין זו דרכה] שתהא רובצת ברשות הרבים, וכיון שבהמה זו עשתה שינוי — אין חיוב על האחרת ששינתה ובעטה בה.

ב שנינו במשנה: ואם נהנית הבהמה — אף שפטורה מתשלומי הנזק שגרמה, מכל מקום משלמת מה שנהנית. ושואלים: וכמה הוא חלק זה שמשלמת? רבה אמר: משלם על כל דבר שאכלה בהמתו רק דמי עמיר (קש). שיכול בעליה לומר: אני הייתי מאכיל את בהמתי קש, ומה שנהנתה בדברים אחרים, צריך לחשב רק לפי דמי הקש שחסכתי על ידי כך. רבא אמר: אם אכלה שעורים משלם דמי שעורים, כלומר, ממין שאכלה, אבל במחיר הזול ביותר שבשוק.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רבה, תניא כוותיה [ושנויה ברייתא אחרת כשיטתו] של רבא. תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רבה, ר' שמעון בן יוחי אומר: אין משלמת אלא דמי עמיר בלבד.

תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רבא: אם נהנית — משלמת מה שנהנית, כיצד? אכלה קב או קביים (שני קבים) של תבואה אין אומרים תשלם דמיהן של קב או קביים שאכלה, אלא אומדין כמה, כלומר, באיזה סכום אדם רוצה להאכיל לבהמתו דבר הראוי לה, אף על פי שאינו רגיל שתאכל אותו. ואם אכלה שעורים, למרות שאינה רגילה בכך — משלם עבור שעורים במחיר הזול שלהם. לפיכך, כיון שאם אכלה הפרה חטין, או שאר דבר הרע לה שלא היה רוצה להאכילה כלל, אם היה זה ברשות הרבים הרי פטורה לגמרי.

ג בקשר להלכה זו במשנה, שאם נהנית משלם מה שנהנית (כפי שיבואר להלן) מספרים: אמר ליה [לו] פעם רב חסדא לרמי בר חמא: לא הוית גבן באורתא בתחומא [היית עימנו בערב בתוך התחום], דאיבעיא לן מילי מעלייתא [שכן נשאלו לנו דברים מעולים]. אמר לו רמי בר חמא: מאי מילי מעלייתא [מהם אותם דברים מעולים] שעסקתם בהם? אמר ליה [לו]: השאלה היתה: הדר בחצר חבירו שלא מדעתו (מרצונו), האם צריך להעלות (לשלם) לו שכר עבור מה שדר בחצירו או אין צריך?

ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם נאמר] שמדובר בחצר שלא קיימא לאגרא [עומדת להשכרה] ואם לא היה אדם זה גר שם היה בעליה משאירה ריקה, וגברא [והאדם] הדר בחצר הוא גם כן אדם שלא עביד למיגר [היה עשוי לשכור חצר], שיש לו אפשרויות אחרות של מגורים בחינם, אם כן הרי זה מקרה של זה (הדייר) לא נהנה וזה (הבעלים) לא חסר, ובמקרה זה ודאי שאין לו לשלם. אלא תאמר שמדובר בחצר דקיימא לאגרא [העומדת להשכרה] וגברא דעביד למיגר [ואדם שעשוי לשכור חצר], אם כן זה הדייר נהנה, וזה בעל החצר חסר, ובמקרה זה ודאי חייב לשלם!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] שאלה זו אלא בחצר שלא קיימא לאגרא [עומדת בדרך כלל להשכרה] וגברא דעביד למיגר [ואדם העשוי וצריך היה לשכור], מאי [מה] יהיה דינו? וצדדי השאלה: האם מצי אמר ליה [יכול לומר לו] הדייר לבעל החצר: מאי [מה] חסרתיך ומה הפסדת בכך? הרי אתה לא הפסדת דבר, כיון שלא היתה חצרך עומדת להשכרה. או דלמא מצי אמר [שמא יכול לומר] בעל החצר לדייר: