ולא קבל עליו שמירת נזקיו, שהתנה שלא יהא אחראי לנזקים שיזיק השור, ולפיכך חייב המשאיל לשלם לשואל, ואם היה השור תם — משלם חצי נזק.

ושואלים: אי הכי אימא סיפא [אם כך אתה מפרש, אמור את סוף הברייתא]: נפרצה הגדר בלילה או שפרצוה לסטים ויצתה והזיקה — פטור, נדייק מכאן: דווקא בלילה הוא פטור, הא [הרי] אם היה הדבר ביום — יהא חייב, ואולם כיצד אפשר לומר זאת? הא [הרי] לשיטתך מדובר במשנתנו במי שלא קבל עליו שמירת נזקיו!

ומשיבים: הכי קאמר [כך הוא אומר], כך צריך לפרש את סוף הברייתא, שהוא דן במקרה אחר: אם קבל עליו שמירת נזקיו — חייב, ואולם אם נפרצה בלילה, או שפרצוה לסטים ויצתה והזיקה — פטור.

על עצם שיטתו של ר' אלעזר, שחצר השותפים פטורים בה השותפים על נזקי השן והרגל, שואלים: איני [וכי כן הוא] וכי אפשר לומר כדברי ר' אלעזר? והא תני [והרי שנה] רב יוסף ברייתא זו: חצר השותפים והפונדק — חייב בהן על השן ועל הרגל. הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על ר' אלעזר!

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך ר' אלעזר: ותסברא מתניתא מי לא פליגי [וכי סבור אתה שהברייתות עצמן אינן חלוקות] בנושא זה? אפשר להראות שיש גם ברייתא החולקת על דעה זו, והתניא [והרי שנויה ברייתא]: ארבעה כללות (כללים) היה ר' שמעון בן אלעזר אומר בענין המקומות שבהם היו הנזקין וחיוב המזיק עליהם: כל מקום שהוא רשות לניזק ולא למזיק — חייב המזיק בכל. מקום שהוא רשות של המזיק ולא לניזק — פטור המזיק מכל.

מקום שהוא רשות לזה ולזה, כגון חצר השותפים או הבקעה (שטח רחב השייך לציבור) — פטור בה על השן ועל הרגל, ואילו על הנגיחה ועל הנגיפה ועל הנשיכה ועל הרביצה ועל הבעיטה שכולן הן קרן ותולדותיה — תם משלם חצי נזק, ומועד משלם נזק שלם.

מקום שאינו שייך לא לזה ולא לזה, כגון חצר שאינו של שניהם — חייב בו על השן ועל הרגל, ואילו על הנגיחה ועל הנשיכה ועל הנגיפה ועל הרביצה ועל הבעיטה שהן תולדות קרן — תם משלם חצי נזק, ומועד משלם נזק שלם.

קתני מיהת [שנינו על כל פנים]: חצר השותפין והבקעה — פטור בה על השן ועל הרגל וכדעת ר' אלעזר. ואם כן אין להקשות עליו מברייתא אחרת.

ושואלים: מכל מקום קשיא אהדדי [קשות הן הברייתות זו על זו]!

ומשיבים: כי תניא [כאשר שנויה ההלכה] ההיא בדברי ר' שמעון בן אלעזר, הרי זה בחצר המיוחדת לזה ולזה, כלומר, שבחצר זו מותר לשני השותפים להשתמש בין לפירות בין לשוורים, ולכן אין המזיק חייב על נזק שן ורגל שגרם שורו לפירות חבירו. ואילו ההיא [אותה ברייתא] ששנה רב יוסף שחייב בה בחצר השותפים על נזקי שן ורגל — בחצר מיוחדת לשותפות רק לפירות, ואינה מיוחדת לשוורים שאין רשות להכניס בה שוורים. דלגבי [שאצל] נזקי שן, כיון שאסור להכניס בה שוורים, הויא לה [הרי היא] כמו חצר הניזק וחייב בעל השור.

ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן] פירוש זה מלשון הברייתות, דקתני הכא [ששנה כאן] בברייתא ששנה רב יוסף, חצר השותפים דומיא [בדומה] לפונדק שנשנה יחד עמה, שאינו מקום מיוחד להכניס שם שוורים אלא רק פירות, וקתני התם [ושנה שם] בברייתא של ר' שמעון בן אלעזר, חצר השותפין דומיא [בדומה] לבקעה שהיא מקום הפתוח לכל וגם לשוורים, ואם כן שמע מינה [למד מכאן] שתירוץ זה שתירצנו נכון הוא.

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' זירא: כיון שבברייתא של רב יוסף מדובר שהחצר מיוחדת לפירות עבור שני השותפים, מדוע חייב בעל השור בשן ורגל? הא [הרי] כדי לחייבו בעינן [צריכים אנו] שיתקיים הפסוק "ובער בשדה אחר" (שמות כב, ד) וליכא [ואין כאן], שהרי אין זה שדה של אחר, אלא שדה השייך לשניהם!

אמר ליה [לו] אביי: כיון שאינה מיוחדת לשוורים ואסור להכניס בה שור, "שדה אחר" קרינא ביה [קוראים אנו בו] לענין נזקים.

בעקבות דיון זה אמר ליה [לו] רב אחא מדיפתי לרבינא: לימא [האם לומר] מדמתניתא לא פליגי, אמוראי נמי לא פליגי [מכיון שהברייתות אינן חלוקות, גם האמוראים ר' אלעזר ורב חסדא אינם חלוקים] ונאמר שר' אלעזר אמר דבריו במקרה אחד, ורב חסדא אמר במקרה אחר, ואינם חלוקים כלל?

אמר ליה [לו]: אין [כן] הוא הדבר. ואם תמצא לומר בכל זאת כי פליגי [חלוקים הם] הרי בקושיא שהקשה ר' זירא ובפירוקא [ובתירוץ] של אביי פליגי [חלוקים הם], האם שדה שותפים שאין רשות להכניס לתוכה שוורים אף שמותר להניח שם פירות — הריהי בכלל "שדה אחר", או לא.

א כיון שהוזכרה התוספתא שבה הובאו הכללים שקבע ר' שמעון בן אלעזר, דנים בה. גופא [לעצמה]: ארבעה כללות היה ר' שמעון בן אלעזר אומר בנזקין, והכלל הראשון: כל מקום שהוא רשות לניזק ולא למזיק — חייב בכל.

ומדייקים: "על הכל" לא קתני [שנה], כלומר, לא היתה כוונה לומר שחייב על כל מיני אבות הנזיקין, אלא "חייב בכל" — לומר שחייב לשלם בכולי [בכל] הנזק, כלומר, תשלום מלא.

מני [כשיטת מי היא] הלכה זו — כשיטת ר' טרפון היא, שאמר כלל: משונה דין קרן בחצר הניזק, שנזק שלם משלם ואפילו היה זה שור תם. שכיון שנכנס לחצר הניזק שלא ברשות אין אנו מקילים בתם יותר מבמועד, כפי שהוא ברשות הרבים.

ואולם אימא סיפא [אמור את סוף הברייתא] ונראה אם אמנם אפשר לפרש כן, שהרי שנינו שם: חצר שאינה מיוחדת לא לזה ולא לזה, כגון חצר שאינו של שניהם — חייב בה על השן ועל הרגל.

ויש לברר: מאי [מה פירוש] "לא לזה ולא לזה"? אילימא [אם תאמר] שאינה רשות לא לזה ולא לזה כלל, אלא של אדם אחר — והא בעינא [והרי צריכים אנו] שיתקיים "ובער בשדה אחר" כדי לחייבו, וליכא [ואין כאן], שהרי אין זה שדהו של הניזק!

אלא פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שיש לפרש: לא לזה ולא לזה אלא דחד [של אחד מהם], של הניזק, וקתני סיפא [ושנינו בסופה של הברייתא] שבמקרה כזה תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם.

אם כן אתאן [באנו] לשיטת רבנן דאמרי [חכמים, שאומרים]: משונה דין קרן שמזיק בחצר הניזק, שכיון שהוא משונה ובלתי רגיל, תם חצי נזק הוא שמשלם.

וכי רישא [ראשה] של הברייתא כדעת ר' טרפון וסיפא רבנן [וסופה כדעת חכמים]?

ומשיבים: אין [כן] כך הוא. דהא [שהרי] אמר ליה [לו] שמואל לרב יהודה: שיננא [גדול השיניים], שבוק מתניתין ותא אבתראי [עזוב את משנתנו ובוא אחרי], כלומר, אל תתקשה בלשון הברייתא ובמשנה ותנסה להביאן לידי אחדות פנימית, אלא לך לפי הכרעה שאומר לך, שהיא מסקנת ההלכה, כי ברייתא זו אינה אחידה, אלא רישא [ראשה] ר' טרפון, וסיפא רבנן [וסופה חכמים].

רבינא משמיה [משמו] של רבא אמר: כל הברייתא כולה כשיטת ר' טרפון היא, ומאי [ומה פירוש] חצר שאינה מיוחדת לא לזה ולא לזה, כוונתו — אינה מיוחדת לא לזה ולא לזה לפירות, אלא דחד [של אחד מהם] הניזק, ולזה ולזה מיוחדת היא לשוורים.

דלגבי [שאצל] שן הויא לה [הרי היא] חצר הניזק, ולגבי [ואצל] קרן הויא לה [הרי היא] רשות הרבים.

ואומרים: אי הכי [אם כך] מדוע ארבעה כללים הם? הרי שלשה הוו [הם], שיש כאן רק שלוש הלכות עקרוניות: רשות הניזק — שחייב בה על הכל, רשות המזיק — שפטור בה על הכל, ורשות משותפת — שחייב בה על הקרן ולא על השן. ואין המקרה הרביעי אלא צירוף של העקרונות הקודמים — חיוב שן בחצר הניזק, וחיוב קרן ברשות משותפת!

אמר רב נחמן בר יצחק: