היו לו רק עידית וזיבורית — נזקין גובים בעידית, ובעל חוב וכתובת אשה בזיבורית, עד כאן הברייתא.

ומדייק רב שמואל בר אבא: קתני מיהא מציעא [שנה התנא על כל פנים באמצעה של הברייתא] קטע זה: היו לו בינונית וזיבורית, נזקין ובעל חוב גובים בבינונית, וכתובת אשה בזיבורית. ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי בשלו הן שמין, שמעריכים לפי קרקעותיו של המזיק, אם כן תעשה בינונית שלו כעידית, שהרי זה הוא מיטב נכסיו, וידחה בעל חוב אצל זיבורית, שיכול בעל השדה לומר לבעל חובו: הבינונית היא העידית שבנכסיי!

ודוחים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שהיתה לו בזמן ההלוואה, כאשר נשתעבדו קרקעותיו, קרקע עידית, ואחר כך מכרה, ובמקרה זה, שכבר נשתעבדה כבינונית לבעל החוב, אינו יכול לומר שהיא עידית שלו, ויידחה את בעל החוב לזיבורית.

ומעירים: וכן אמר רב חסדא בפירוש הדבר: כגון שהיתה לו עידית ומכרה.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר מדבר נוסף — מדקתני אחריתי [ממה ששנה בברייתא אחרת] הלכה שונה: היו לו רק בינונית וזיבורית — הנזקין גובים מן הבינונית, ובעל חוב וכתובת אשה מן הזיבורית. ואם כן קשיין אהדדי [קשות הן זו על זו], שהרי בברייתא הראשונה שנינו שאף בעל חוב גובה מן הבינונית, ובברייתא זו שנינו שגובה מזיבורית!

אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן], כדרך ליישב את הסתירה ביניהן: כאן בברייתא הראשונה מדובר שהיתה לו עידית בזמן ההלוואה ומכרה ולכן גובה בעל חוב מן הבינונית, כאן שגובה מזיבורית — מדובר שלא היתה לו עידית ומכרה, הרי הבינונית שיש לו היא עידית של נכסיו, וזיבורית שיש לו היא כבינונית, ולכן בעל החוב גובה ממנה.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר לסתירה בין הברייתות: אידי ואידי [זה וזה], כלומר, שתי הברייתות, מדברות במקרה שלא היתה לו עידית ומכרה, ולא קשיא [ואינה קשה] סתירה זו, כי הא [זה] בברייתא השניה שגובה בעל חוב מן הזיבורית, מדובר במקרה דשויא [ששווה] בינונית שלו כעידית דעלמא [של הכל] ולכן אין בעל החוב גובה ממנה. וכאן בברייתא הראשונה שגובה בעל חוב מן הבינונית, מדובר שלא שויא [שווה] הבינונית שלו כעידית דעלמא [של הכל] אלא כבינונית אחרת.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר נוסף להבדל בין הברייתות, אידי ואידי [זו וזו] מדברות כגון שהיתה בינונית שלו כבינונית דעלמא [של הכל] והכא בהא פליגי [וכאן באמת בנושא זה הם חלוקים]; מר סבר [חכם זה סבור]: בשלו הן שמין, וכיון שבינונית זו היא המובחרת שבקרקעותיו הריהי כעידית, ולכן גובה בעל חוב מזיבורית. ומר סבר [וחכם זה, בברייתא הראשונה, סבור] בשל עולם הן שמין, ולכן אף שאין לו טובה ממנה, הריהי כבינונית לכל ענין, וגובה ממנה בעל חוב.

רבינא אמר הסבר אחר בסתירה בין הברייתות הללו: שתיהן בדבר שאמר עולא פליגי [חלוקות הן]. שאמר עולא: דבר תורה, כלומר, מעיקר הדין הכתוב בתורה בעל חוב גובה בזיבורית, שנאמר: "בחוץ תעמד והאיש אשר אתה נשה בו יוציא אליך את העבוט החוצה" (דברים כד, יא), והרי מה דרכו של אדם להוציא לחוץ כשרוצה לתת לעבוט — פחות שבכלים, משמע שאין בעל חוב מקבל בפרעון חובו אלא מן הפחות, מן הזיבורית. ומה טעם אמרו חכמים בעל חוב גובה מן הבינונית — כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, על מנת שלא יימנעו אנשים מלהלוות לעניים, ולכן היטיבו חכמים את תנאי הגבייה של החובות.

מר אית ליה תקנתא [חכם זה בברייתא הראשונה יש לו, מקבל, את תקנת] עולא שיש לדאוג לטובת המלווה, ולכן גובה בעל חוב מבינונית, אף כשאין לו ללווה אלא בינונית וזיבורית בלבד. ומר [והחכם האחר בברייתא השניה] לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את תקנתא [התקנה] של עולא ובעל חוב נוטל כדינו בזיבורית.

א ועוד דנים בנושא הגבייה בהתאם לטיבם של נכסים. תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: מכר לאחד או לשלשה בני אדם כאחד (ביחד) — כולן, כל הקונים, נכנסו תחת הבעלים, כלומר, כל ההתחייבויות שנשתעבדו להן הקרקעות הללו בגלל הבעלים הקודמים — לניזקין, לבעל חוב ולכתובת אשה — חלות עליהם, והם צריכים לשלם ממה שקנו — בהתאם לטיב הקרקע שקנו, ואחר כך יבואו ויגבו מבעל הקרקע הראשון.

אם מכר את קרקעותיו בזה אחר זה — כולן, כל אלה, שיש להם טענות ותביעות על בעל הקרקעות הראשון — גובין מן, משל, האחרון, שהרי כאשר מכר לראשון הניח מקום לגבות חובות מן הקרקע שנשארה, והשיעבוד חל על הקרקע הפנויה שטרם נמכרה, וכן הלאה. ולפיכך השיעבוד נשאר בקרקע האחרונה שנמכרה אצל הקונה האחרון בלא קשר לטיב הקרקע שקנה. אם אין לו לאחרון כדי פרעון כל החוב — גובה משלפניו, כלומר, מזה שקנה קודם, אין לו — גובה משלפני פניו, כלומר, מזה שקנה ראשון.

ועתה מבררים את תוכן הברייתא: מכרן לאחד היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר כאן]?

אילימא [אם תאמר] שמכר את כל הקרקעות לאיש אחד בבת אחת, אם כן יש לשאול: השתא [עכשיו הרי] כשמכר לשלשה, דאיכא למימר [שיש מקום לומר] חד מינייהו קדים [אחד מהם קודם], שהרי מסתבר שמכר לשלושה לא בבת אחת ממש, ואף שמכרן ביום אחד — יש ביניהם קודם ומאוחר יותר, ובכל זאת אמרת [אומר אתה] כולן נכנסו תחת הבעלים, שאין מדקדקים בכך, אלא כולם כאחד אחראים, מכרן לאחד שהדברים נעשו בבת אחת ממש מיבעיא [נצרכה לומר]?

אלא פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שמדובר כאן שמכר לאחד את הקרקעות בזה אחר זה בתאריכים שונים, האחד מוקדם לאחר.

ואם כן יש לשאול: ומאי שנא [ובמה שונה] אם מכר לשלשה בזה אחר זה, שכל חד וחד [אחד ואחד] מהשניים הראשונים אמר ליה [יכול לומר לו]: מדוע לוקח אתה ממני? הרי הנחתי לך מקום לגבות ממנו, שיכול אתה לגבות חובך ממי שקנה מאוחר יותר.

ואולם האי נמי [זה גם כן] הלוקח האחד, מדוע אומרת הברייתא שנכנס תחת הבעלים ומשלם לכל אחד כראוי לו, עידית לניזקין וכו'? אכל חד וחד [על כל אחד ואחד] שבא לגבות ממנו את החוב — לימא ליה [שיאמר לו]: הנחתי לך מקום לגבות ממנו את חובך מהמוכר שהוא בעל חובך. וקרקע אחרונה שקניתי ממנו זיבורית היתה, וגבה מן הזיבורית!

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] במקרה מיוחד — כגון שלקח (קנה) אותו קונה עידית של הנכסים באחרונה. ונוח לו לקונה שלא יעמוד על דינו ויטען שהניח קרקע לא קנויה לפרעון החובות (שהרי היא עידית), אלא שיכנס תחת הבעלים וישלם לבעל חוב או לכתובת אשה מן הבינונית או הזיבורית. וכן אמר רב ששת בפירוש הדברים: כגון שלקח עידית באחרונה.

ושואלים: אי הכי [אם כך] שעידית לקח באחרונה — ליתו כולהו וליגבו [שיבואו כולם ויגבו] מעידית, שהרי יכולים הם לומר: קרקע זו קנית אחרונה, ועל קרקע זו נשארו כל השיעבודים!

ומשיבים: משום שיכול אותו אדם דאמר להו [שיאמר להם]: אי שתקיתו ושקליתו כדינייכו [אם תשתקו ותקחו כדינכם] שבעל חוב יקח מבינונית והכתובה מזיבורית — שקליתו [תקחו], ואי [ואם] לא תרצו, ותעמדו על שלכם שאתם רוצים לקחת מן הקרקע האחרונה העידית — מהדרנא שטרא [אחזיר אני את שטר] הזיבורית למריה [לבעליו] כלומר, אחזיר את הזיבורית למוכר שאתם באים לגבות ממנו, ושקליתו כולכו [ותקחו כולכם] מזיבורית, שהרי במקום שיש לחייב קרקעות שלא נמכרו — ודאי שמהם לוקחים, גם דאם הם זיבורית.

ושואלים: אי הכי [אם כך] שמפני טענה זו אין גובים מעידית,