ומשיבים: לאתויי [להביא, להוסיף] שחייב על אש גם אם ליחכה (חרכה) את נירו (שדהו החרוש) של חבירו, וכן אם סכסכה (הבהבה) את אבניו, שאף שאין זה נזק המכלה את גוף הדברים, מכל מקום חייב לשלם גם עבור נזק זה.

א שנינו במשנה כי הצד השוה שבהן שדרכן לילך ולהזיק וכו'. ושואלים לאתויי מאי [להביא, להוסיף את מה], כלומר, אלו דברים נוספים למדים על ידי צד שווה זה? אמר אביי: לאתויי [להביא] אבנו או סכינו או משאו, שהניחן בראש גגו, ונפלו על ידי רוח מצויה, והזיקו שאף על אלה חייב.

ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי בהדי דקא אזלי קא מזקי [אם בזמן שהולכים, נופלים, הם מזיקים] היינו [הרי זה] ממש נזק אש, כי

מאי שנא [במה שונה במה מוגדר] נזק אש — שהוא דבר שכח אחר (רוח) מעורב בו, והוא עצמו ממונך, ושמירתו מוטלת עליך. ואולם הני [אלה], אבנו וסכינו ומשאו, נמי [גם כן] נכללים באותה הגדרה, שכן כח אחר מעורב בהן (שנפלו מחמת הרוח), והם ממונך, ושמירתן מוטלת עליך!

ואלא יש לומר שנפלו אלה מן הגג תחילה, ובתר דנייחי [אחר שנחו] על הקרקע ניזוק בהם אדם. ושוב נברר כיצד בדיוק היה הדבר: אי דאפקרינהו [אם שהפקיר אותם] לאחר שנפלו, אם כן בין לרב בין לשמואל היינו [הרי נזק זה] קרוי בור, כי

מאי שנא [במה שונה במה מוגדר] בור — שכן תחילת עשייתו לנזק, וממונך, ושמירתן מוטלת עליך! הני [אלה], אבנו וסכינו ומשאו, נמי [גם כן] נכללים באותה הגדרה, שכן תחילת עשייתן לנזק שכיון שהניחם בראש הגג מסתבר שיפלו ויזיקו, והם ממונך, ושמירתן עליך!

אלא צריך לומר שמדובר באופן שלא אפקרינהו [הפקירם] ועדיין הוא שומר את בעלותו עליהם. ומעתה, לדעת שמואל שאמר שכל התקלות כולם מבורו למדנו — אם כן היינו [הרי זה] אב הנזיקין של בור, ועדיין יש לשאול: מה נוסף ב"צד השווה" שבמשנתנו?

ומשיבים: לעולם תאמר דאפקרינהו [שהפקיר אותם] לאחר שנפלו על הקרקע, והזיקו. ומכל מקום לא ניתן ללומדם אלא ב"צד השווה", משום דלא דמו [שאינם דומים] לגמרי לבור, כי מה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו, אלא הנזק נגרם על ידי הבור עצמו, תאמר בהני [באלה] שכח אחר מעורב בהן, שלולא הרוח שהביאה את הדברים לאותו מקום לא היה קורה דבר אחרי כן.

ואם כן צריכים אנו לומר כי אש תוכיח שכח אחר מעורב בה, וחייב בנזקיה.

אלא שמצד שני יש להקשות: מה לאש שכן דרכו לילך ולהזיק, מה שאין כן באבנו וסכינו שאינם הולכים ומזיקים — ועל כן אפשר לענות כי

בור תוכיח שאין דרכו לילך ולהזיק וחייב עליו. אולם על דימוי זה לנזק בור אפשר לשוב ולהקשות כפי שכבר הקשינו, שאין הדבר דומה לגמרי לבור, וחזר הדין, כלומר, אנו חוזרים שוב לדיון הראשון, ולכן צריך ללמוד הלכה זו משני הדינים יחד בצד השווה שהביאה המשנה.

רבא אמר: "הצד השווה" שבמשנה בא לאתויי [להביא] אופן נזק אחר, והוא בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה, כלומר, דבר תקלה שהניח אדם, ולא הזיק במקומו, אלא שנתגלגל ברגלי אדם ובהמה ממקום למקום, ושם גרם לנזק.

ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דאפקרינהו [אם שהפקירם] את החפצים שגרמו לתקלה, אם כן, בין לדעת רב בין לדעת שמואל היינו [הרי זה] בור, כי

מאי שנא [במה שונה, במה מיוחד ומוגדר] בור — שכן תחילת עשייתו לנזק, ושמירתו עליך — הני נמי [אלה גם כן] תחילת עשייתן לנזק, ושמירתן עליך!

אלא תאמר כי מדובר באופן שלא אפקרינהו [הפקירם] — אם כן לשמואל שאמר כולם מבורו למדנו היינו [הרי זה] בור!

ומשיבים: לעולם יש לומר דאפקרינהו [שהפקירם], ובכל זאת יש ללומדם ב"צד השווה" משום שאין הם בכלל בור, שכן לא דמי [אינו דומה] לבור; מה לבור שכן מעשיו של החופר בלבד גרמו לו שיזיק, תאמר בהני [באלה] בבור המתגלגל שאין מעשיו גרמו לו, שהרי הבור (התקלה) לא הזיק במקום שבו הניחו, אלא במקום אליו גילגלוהו אחרים, אנשים או בהמות.

ואם כן יש לומר כי שור יוכיח, שהרי אף נזק השור נעשה מכח השור ולא מכח בעליו וחייב לשלם.

ויש לדחות: מה לשור — שכן דרכו לילך ולהזיק, מה שאין כן תקלה שאינה הולכת מעצמה ומזיקה — בור תוכיח שאין הולך ומזיק וחייב בתשלומים.

וחזר הדין, כלומר, אנו שבים לנקודה הראשונה, לא ראי זה כראי זה אין דומה בור לשור, ומן הצד השווה שבמשנה למדים שאף בור המתגלגל הוא בכלל נזיקין.

רב אדא בר אהבה אמר: "הצד השווה" במשנה בא לאתויי [להביא] הא דתניא [זו ששנינו]: כל אלו המקרים שאמרו חכמים, והם: אנשים הפותקין (פותחים) את ביבותיהן (ביבים של שופכין) לרשות הרבים, או גורפין החוצה אל רשות הרבים את מערותיהן שכינסו בהן מים סרוחים, שבימות החמה אין להם רשות לעשות זאת, לפי שהם הופכים להיות תקלה ברשות הרבים, ובימות הגשמים שיש בין כה וכה מים ובוץ ברשות הרבים — יש להם רשות. ואף על פי שבימות הגשמים ברשות הם עושים, אם הזיקו על ידי מים אלה — חייבים לשלם.

ונברר, היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי בהדי דקאזלי מזקי [אם בזמן שהם הולכים, כששפך אותם, הם מזיקים] אם כן כחו הוא, והרי זה "מבעה" המפורש במשנה לדעת רב, ולדעת שמואל הוא מפורש במשנה הבאה, ואין זה בכלל הנלמד מ"הצד השווה".

אלא יש לומר שהיה זה בתר דנייח [לאחר שנחו] במקום. ונברר היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דאפקרינהו [אם שהפקיר אותם], אם כן בין לשיטת רב בין לשיטת שמואל היינו [הרי זה] בור, כי מאי שנא [במה שונה] בור — שכן תחילת עשייתו לנזק, וממונך, ושמירתו עליך, הני נמי [אלה לגם כן], השופכין — תחילת עשייתן לנזק, וממונך, ושמירתן עליך!

אלא תאמר שלא אפקרינהו [הפקירם]. אם כן, לשמואל שאמר כולם מבורו למדנו — היינו [הרי זה] בור!

ומשיבים: לעולם תפרש דאפקרינהו [שהפקירם], ובכל זאת אין הם בכלל בור וצריך ללומדם ב"צד השווה", שכן ולא דמי [ואינו דומה] לבור, כי מה לבור שכן עשאו ברשות הרבים שלא ברשות, תאמר בהני [באלה] שברשות עשה אותם,