ולא ראי השן שאין כוונתו להזיק אלא ליהנות, כראי הקרן שכוונתו להזיק, ולכן לא ניתן היה ללמוד קרן משן.

ושואלים: ולאו [והאם לא] קל וחומר הוא: ומה שן הקלה שכן אין כוונתו להזיק — בכל זאת חייב על נזקיה, קרן החמורה, שכן כוונתו להזיק — לא כל שכן שחייב? ומשיבים: איצטריך [הוצרך] הכתוב לאומרו, כי סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] שתהא קרן פטורה מידי דהוה [כשם שהוא] הדין בענין עבד ואמה, עבד ואמה לאו אף על גב [האם לא אף על פי] שכוונתן להזיק, אפילו הכי [כך] פטירי [פטורים] בעליהם מתשלום על הנזקים שעשו? הכי נמי לא שנא [כך גם כן אינו שונה], שלא יתחייבו הבעלים על נזק שגרם ממונם מתוך כוונה להזיק, ושמא אף על הקרן אינו משלם, ולכן צריך הכתוב להשמיענו שחייבים.

אמר רב אשי: אטו [וכי] עבד ואמה לאו טעמא רבה אית בהו [האם לא טעם גדול יש בהם] לפטור את בעליהם מנזקים שעשו? שהרי באלה קיים החשש שמא כאשר יקניטנו (יצערנו) רבו (אדוניו), וילך העבד וידליק גדישו של חבירו, ונמצא זה מחייב את רבו לשלם מאה מנה בכל יום. ואין איפוא להביא ראיה מעבד, שייתכן שמצד הדין יש חובת תשלומים על האדון לנזקי העבד, אלא שאי אפשר לעשות כן, כדי למנוע מצב של נזק שבו העבד מתכוון לגרום הפסד לרבו.

אלא פריך הכי [שבור, אמור את הדברים כך, אחרת]: לא ראי הקרן שהוא חמור, שכן כוונתו להזיק, כראי השן שהוא קל, שכן אין כוונתו להזיק, ולא ראי השן שיש הנאה להזיקו, כראי הקרן שאין הנאה להזיקו.

ושואלים: ולפי דעת שמואל ש"שור" במשנה הוא קרן ו"מבעה" הוא שן, ורגל מאי [מה]? וכי שייריה [שייר אותה]?! שהרי לפי פירוש זה אין נזכר כלל במשנה עניינה של רגל! ומשיבים: סיום המשנה "כשהזיק חב המזיק" הרי זו לשון כוללת, וממנה למדים לאתויי [להביא, להוסיף] על ידי כלל זה גם נזקי רגל.

ומקשים: וליתנייה בהדיא [ושישנה אותו במפורש]!

אלא אמר רבא: יש לחזור מפירוש זה, ולומר כי תנא [שנה] שור לענין נזקי רגלו, ומבעה לענין נזקי שינו. והכי קאמר [וכך אמר], כך יש להבין את דברי המשנה: לא ראי הרגל שהיא חמורה כיון שהזיקה מצוי, כראי השן שאין הזיקה מצוי. ולא ראי השן שיש הנאה להזיקו, כראי הרגל שאין הנאה להזיקו.

ושואלים: אם כן, וקרן מאי [מה]? וכי שייריה [שייר אותה]?! ומשיבים: הביטוי "כשהזיק חב המזיק" בלשון כללית בא לאתויי [להביא] גם נזקי קרן.

ושואלים: וליתנייה בהדיא [ושישנה אותו במפורש], ומדוע רק רמז לנזק זה? ומשיבים: במועדין מתחילתן בלבד קמיירי [עוסק במשנה זו], שמנה בה סוגי נזקים שבהם המזיק אחראי לתשלום כל הנזק כבר בפעם הראשונה שהזיק, ואילו בתמין ולבסוף מועדין לא קמיירי [עוסק] ודין קרן שונה משאר הנזיקין, שהרי יש בו הבדל בין תשלומי תם למועד, ולכן אינו נכנס לכלל זה.

ולעצם פירוש "מבעה" שואלים: ושמואל מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כרב? ומסבירים: אמר [יכול היה לומר] לך: אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] לומר שהכוונה ב"מבעה" היא לאדם, הא קתני סיפא [הרי שנינו בסופה של המשנה] (ולפי חלוקתנו, במשנה הבאה): שור המועד, ושור המזיק שהזיק ברשות הניזק, והאדם, הרי הוא שנוי בחלק זה של המשנה, ואין דרך התנא לחזור על דבריו.

ושואלים: ומכל מקום וליתני ברישא [ושישנה וימנה גם את האדם בראש המשנה] בין אבות הנזיקין! ומשיבים: בנזקי ממון קמיירי [מדבר], שהמשנה עוסקת בנזקים שנגרמים על ידי רכושו של אדם, ואילו בנזקי גופו, כאשר הוא עצמו מזיק — לא קמיירי [אינו מדבר, עוסק].

ושואלים: ולדעת רב נמי [גם כן] קשה: הא קתני [הרי שנה] אדם במפורש בסיפא [בסוף המשנה], משמע שלא דובר בו בתחילת המשנה, ואם כן "מבעה" אינו אדם! ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רב: לא לצורך עצם הענין נזכר אדם בסוף המשנה, אלא ההוא כדי למחשביה בהדי [למנות אותו אצל] המועדין הוא דאתא [שבא], לומר שאדם המזיק מבחינת הדין נמנה בין המועדים.

ושואלים: ולפי שיטת רב מאי [מה פירוש] "לא הרי השור כהרי המבעה"וכו' ששנינו במשנתנו?

ומשיבים: הכי קאמר כך יש להבין: לא ראי השור שהוא חמור שמשלם את הכופר אם הרג אדם, כראי האדם שהרג שאין משלם את הכופר אלא נענש בגופו, אם בגלות (כשהרג בשוגג) ואם במיתה (כשהרג בעדים ובהתראה), ולא ראי האדם שהזיק לאדם אחר שחייב מלבד הנזק בארבעה דברים: צער, בושת, ריפוי ושבת, כראי השור שאין בו ארבעה דברים אלו, אלא תשלומי נזק בלבד.

ומעתה יש לשאול על המשך המשנה לאור הבנה זו של רב, ש"מבעה" הוא אדם ו"שור" הוא כל נזקי שור, ובכללם קרן, שהרי שנינו: הצד השוה שבהן — שדרכן להזיק ושמירתם עליך. וכי שור דרכו להזיק? הלא בדרך כלל אין השור מזיק ונוגח! ומשיבים: כאן מדובר בשור מועד. ושואלים שוב: ואף שור מועד שנגח שלוש פעמים, וכי אפשר לומר עליו שדרכו להזיק? ומשיבים: כיון דאייעד [שהועד] — אורחיה [דרכו] הוא, וכשם שנזקים אחרים הם דרכם של המזיקים, אף נגיחתו של שור המועד — דרכו היא.

ושואלים על פרט אחר לשיטת רב: אם "מבעה" הוא האדם, וכי אדם דרכו להזיק? ומשיבים: מדובר כאן בישן, שהוא מזיק תוך שנתו. ומקשים: וישן דרכו להזיק? ומשיבים: כיון שתוך כדי שנתו הוא כייף ופשיט [כופף ופושט] ידיו ורגליו — אורחיה [דרכו] הוא שכל דבר שמצוי בסמוך לו יינזק, ונמצא שדרכו להזיק בלא שיתכוון לכך.

ומקשים עוד: אם "מבעה" הוא אדם, וכי יכול אתה לומר "ושמירתן עליך" כאילו מוטלת על אדם אחד שמירה על אדם אחר? והרי אדם שמירת גופו עליו הוא!

ומשיבים: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שאתה תמה על לשון זו ביחס לאדם, הא דתני [זו ששנה החכם] קרנא בגירסת ברייתא: ארבעה אבות נזיקין, ואדם אחד מהן, וגם שם נאמר "ושמירתן עליך", הרי אף שם יכול אתה לתהות: והרי אדם — שמירת גופו עליו הוא! אלא יש לומר כדאמר ליה [כפי שאמר לו] ר' אבהו לתנא [לחוזר המשניות]: תני [שנה]: אדם — שמירת גופו עליו, ואכן, מוטלת עליו חובה לשמור על גופו שלא יזיק לאחרים,