הגלל עד תמו" (מלכים א יד, י), ולמדו ש"גלל" זה הוא שן הבהמה.

ומבררים את הברייתא. אמר מר [החכם] בברייתא זו: "ושלח" זו הרגל, וכן הוא אומר: "משלחי רגל השור והחמור" (ישעיה לב, כ). ושואלים: אפשר לדייק ולומר כי טעמא [הטעם] ש"ושלח" זה רגל רק משום דכתב רחמנא [שכתבה התורה בנביא] "משלחי רגל השור והחמור", ואולם לכאורה פירוש זה הוא הכרחי מעצמו, הא לאו הכי במאי מוקמת לה [הרי בלא כך במה היית מעמיד אותו את הכתוב] "ושילח את בעירה"?

שהרי אי [אם] קרן — הלא הדבר כתיב [נאמר] כבר בפסוק אחר, ואי [אם] בנזקי שן — גם כן הרי כתיב [נאמר] פסוק אחר, שנאמר "וביער בשדה אחר", וממילא אין כתוב זה עוסק אלא בנזקי רגל!

ומשיבים: איצטריך [צריך] ראיה נוספת לדבר, כי סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] אידי ואידי [זה וזה] גם "ושילח" וגם "וביער", מדברים אשן [על נזקי שן] בשני אופנים של נזקי שן, והא [וזה], הכתוב "וביער בשדה אחר" מדבר באופן דמכליא קרנא [שמכלה את הקרן], את כל תבואת השדה, ואילו הא [זה], הכתוב שנאמר בו "ושילח" מדבר באופן דלא מכליא קרנא [שאינה מכלה את הקרן], אלא רק מקצת הפירות, והוא ענין של "ושילח" בלבד, שאף עליו חייבה התורה לשלם. על כן קא משמע לן [השמיע לנו] הכתוב "משלחי הרגל" ש"שילוח" הוא נזקי רגל.

ושואלים: והשתא דאוקימנא [ועכשיו, שהעמדנו, הסברנו] קטע זה של הפסוק ארגל [על נזקי רגל], נזקי שן דלא מכליא קרנא מנלן [שאינה מכלה את הקרן, מניין לנו]? שהרי לפי זה נזקי שן נלמדים רק מן הכתוב "וביער בשדה אחר", ומשמע דווקא שן כזו שמבערת ומכלה הכל!

ומשיבים: אין צורך בכתוב מיוחד לענין זה, שאנו דנים בנזקי שן דומיא דרגל [בדומה לנזקי רגל] שנזכרו באותו פסוק: מה רגל לא שנא מכליא קרנא ולא שנא לא מכליא קרנא [אינו שונה כשמכלה את הקרן ואינו שונה כשאינה מכלה את הקרן] אף שן — לא שנא מכליא קרנא, ולא שנא לא מכליא קרנא [אינו שונה כשהיא מכלה את הקרן, ואינו שונה כשאינה מכלה את הקרן]. וממשיכים לדון בפרטי הברייתא.

אמר מר [החכם] בברייתא זו: "ובער" — זו השן, וכן הוא אומר: "כאשר יבער הגלל עד תמו". ונדייק: טעמא דכתב רחמנא [הטעם, דווקא, משום שכתבה התורה] "כאשר יבער הגלל עד תמו" יודעים אנו שמדובר בשן, ואולם לכאורה אינו נחוץ כתוב מיוחד לכך, ומעצמו היה מובן כך הכתוב, הא לאו הכי במאי אוקימנא ליה [הרי בלא כך במה היינו מעמידים, מסבירים אותו את הכתוב]?

אי [אם] נזקי קרן — הלא כתיב [נאמר], אי [אם] נזקי רגל — הלא כתיב [נאמר]! ומשיבים: איצטריך [הוצרך] הדבר להיאמר, כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] אידי ואידי ארגל [זה וזה מדברים על רגל], ואולם הא [זה] שנאמר "וביער בשדה אחר" — הרי זה מדובר באופן דאזיל [שהיא הולכת] ממילא (מאליה), שהבהמות מזיקות מעצמן, ואילו הא [זה] שנאמר "ושילח את בעירו" הרי זה מדובר באופן דשלח שלוחי [ששלח בכוונה], ובשניהם חייבה התורה לשלם, ולא היינו יודעים על נזקי שן, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] ש"וביער" הוא נזקי השן.

ושואלים: והשתא דאוקי אשן [ועכשיו שהעמיד, הסביר, את "וביער" על נזקי השן], רגל דאזלא ממילא מנלן [ההולכת מעצמה מניין לנו] שחייב עליה? שהרי נאמר באב נזיקין זה רק "ושילח"!

ומשיבים: דומיא [בדומה] לנזקי שן שהוזכרו באותו פסוק; מה שן לא שנא שלחה שלוחי, לא שנא דאזל ממילא [אינו שונה אם שלחה, ואינו שונה אם הלכה מעצמה] — אף רגל לא שנא שלחה שלוחי, לא שנא אזלא ממילא [אינו שונה אם שלחה, ואינו שונה אם הלכה מעצמה].

ושואלים: ולכתוב רחמנא [ושתכתוב התורה] רק "ושלח את בעירה" ולא בעי [יצטרך] כלל את הכתוב של "ובער בשדה אחר ", ונאמר כי הביטוי "ושילח" משמע רגל ומשמע שן, כיצד? משמע רגל — דכתיב [שנאמר] "משלחי רגל השור והחמור", ומשמע שן — דכתיב [שנאמר] "ושן בהמת אשלח בם" (דברים לב, כד)!

ומשיבים: אי לאו קרא יתירה [אם לא המקרא היתר] של "וביער", הוה אמינא [הייתי אומר]: אין הפסוק מדבר בכל הנזקים, אלא או הא [זה] או הא [זה] והייתי אומר שכוונת הכתוב לחייב בתשלום או רגל לפי שהזיקו מצוי וצריך שמירה תמידית, או שן שיש הנאה להזיקו (עם ההיזק).

ומקשים: מכדי [הרי] שקולין הן, ששתי האפשרויות שקולות זו כזו, ושתיהן יכולות להיכנס למשמעות "ושילח", ואם כן יבאו שניהם, שהכתוב מדבר בשני אבות נזיקין אלה, דהי מנייהו מפקת [שהרי איזה מהם אתה מוציא] ממשמעות הכתוב? ואם כן, שוב אין צורך ב"וביער"! ומשיבים: אף על פי כן איצטריך [נצרך הדבר], שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] כי הני מילי [דברים אלה אמורים] דווקא היכי דשלח שלוחי [כאשר שולח] את בהמתו לשדה חבירו בין לנזקי שן בין לנזקי רגל, אבל אם אזלא ממילא [הולכת מעצמה] — לא, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שבכל מקרה חייב.

ולאחר שביררנו את המקור בתורה לנזקי שן ורגל, שבים לדון בדבריו של רב פפא "יש מהן (מן התולדות) שלאו כיוצא בהן (באבות)", האם דבריו אלה אמורים באבות אלו. תולדה של שן מאי [מה] היא — כגון נתחככה הבהמה בכותל להנאתה וגרמה על ידי כך נזקים לכותל, או טינפה פירות על ידי שנתגלגלה עליהם להנאתה.

ואם כן מאי שנא [במה שונה] אב הנזיקין שן שהוא נזק הבא על ידי אכילה, שהגדרתו שיש הנאה להזיקו שבהמה גורמת נזק מתוך שרצונה ליהנות, והמזיק הוא ממונך, ושמירתו מוטלת עליך — הני נמי [אלה גם כן] נכללים בהגדרה זו לגמרי, שכן גם בהם יש הנאה להזיקן, וממונך הם, ושמירתן עליך! אלא יש לומר כי תולדה של שן כשן עצמה היא. וכי קאמר [וכאשר אמר] רב פפא שיש הבדל בין אב לתולדה הרי זה ביחס לתולדה של רגל.

ועל כך מקשים: תולדה של רגל מאי [מה] היא — כגון שהזיקה הבהמה בגופה (ולא ברגליה) דרך הילוכה, או בשערה שהסתבך בדבר דרך הילוכה, או בשליף (חבל) שעליה, או בפרומביא (זמם) שבפיה, או בזוג (פעמון) שתלוי בצוארה.

אולם גם בזה, מאי שנא [במה שונה] אב הנזיקין רגל שהגדרתו: שהזיקו מצוי, וממונך, ושמירתו מוטלת עליך, הני נמי [אלה גם כן] הזיקן מצוי, והם ממונך, ושמירתן מוטלת עליך! אלא ודאי תולדה של רגל כרגל. וכי קאמר [וכאשר אמר] רב פפא דבריו שתולדה אינה כאב, הרי זה על תולדה של בור.

ונברר תחילה: תולדה של בור מאי ניהו [מה הוא]? אילימא [אם תאמר] שאב הנזיקין הוא כשהבור עמוק עשרה טפחים לפחות, שזהו שיעור בור האמור בתורה, ותולדה היא בור שעומקו תשעה טפחים. אולם, הרי לא תשעה כתיבי [נאמרו] בתורה במפורש, ולא עשרה כתיבי [נאמרו], ואם אב הנזיקין הוא זה הכתוב במפורש בתורה — הרי שניהם אינם כתובים!

ומשיבים: הא לא קשיא [זה אינו קשה], ואפשר לומר שאף שאין השיעורים מפורשים בכתוב, מכל מקום כך יש להבין את משמעו. שהרי בנזקי בור "והמת יהיה לו" (שמות כא, לד) אמר רחמנא [אמרה התורה], וקים להו לרבנן [ומוחזק להם לחכמים] כי עשרה טפחים בעומק עבדן [עושים, גורמים] מיתה לבעל חיים הנופל בהם, ואילו תשעה טפחים — נזיקין עבדי [עושים], מיתה לא עבדי [עושים]. ואם כן אותו בור הכתוב בתורה — של עשרה טפחים הוא, ופחות מכן הריהו תולדה.

ועדיין מקשים: סוף סוף נמצא כי זה, בור בן עשרה טפחים, הוא אב נזיקין למיתה, וזה של תשעה טפחים הוא אב לנזקין אחרים, ואין איפוא לחלק בין בור עשרה לבור תשעה, ולומר כי אחד מהם הוא אב והשני הוא תולדה!

אלא יש לומר שדבריו של רב פפא אודות התולדות שאינן כאב, מוסבים אאבנו [על אבנו], סכינו, ומשאו שהניחן ברשות הרבים והזיקו, ואלה דינם אינו כדין אב הנזיקין בור.

ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דאפקרינהו [אם שהפקירם] את אבנו סכינו ומשאו — הרי בין לשיטת רב ובין לשיטת שמואל שתתבררנה להלן — היינו [זהו] ממש, בור ששניהם מסכימים כי בכלל הגדרת בור כל דבר שהפקירו בעליו, וגרם להיזק ברשות הרבים.