ובא אחר ואמר לה "הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר עשרה ימים", מראשון ומאחרון — צריכה גט, מאמצעי — אינה צריכה גט.

ומה הטעם: מה נפשך [רצונך], כלומר, בכל אופן שתרצה לדון בדבר אי תנאה הואי [אם לשון זו לשון תנאי היא], שמקודשת מעכשיו אם לא יחזור בו בתוך שלושים יום דקמא קידושי, דהנך לאו קידושי [קידושין של ראשון קידושין הם, של אלה, האחרים, אינם קידושין]. אי [אם] חזרה הואי [היא], שחזר בו לאחר שאמר "מעכשיו" ודחה את זמן חלות הקידושין, אם כן רק דבתרא קידושי, דהנך לאו קידושי [של האחרון הם קידושין, של אלה, הראשונים, אינם קידושין], שכולם דחו את הקידושין לזמן יותר מאוחר.

ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכן הוא, ומה חידש אביי? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: האי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה [לשון זו משמעה גם תנאי ומשמעה גם חזרה] ולכן מספק תיבעי גיטא [תצטרך גט] מכל חד וחד [אחד ואחד], ואפילו מן האמצעי, שייתכן שהראשון התכוון לחזרה והאמצעי לתנאי ולפי אפשרות זאת רק הקידושין של השני חלו — על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלדעת רב יש כאן רק ספק עקרוני במשמעות הלשון לצד זה או אחר, אבל לא ספק פרטי לכל אחד מהשלושה, ומשום כך לעולם אינה מקודשת לאמצעי.

עולא אמר בשם ר' יוחנן: אפילו אם קידשוה מאה בדרך זו — קידושיהם תופסין בה. וכן אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: אפילו מאה תופסין בה. אמר ליה [לו] רב משרשיא בריה [בנו] של רב אמי לר' אסי: אסברה [אסביר] לך טעמא [את הטעם] של ר' יוחנן: שוו נפשיה כי שרגא דליבני [עשו את עצמם על ידי תנאי זה כמו נדבך של לבנים] שכל חד וחד [אחד ואחד] רוחא לחבריה שבק [משאיר רווח לחבירו], שכיון שנותר זמן מסויים שלא חלו בו הקידושין, יכולים קידושין אחרים לחול באותו זמן.

מתיב [מקשה] על כך רב חנינא ממה ששנינו: האומר לאשתו "הרי זה גיטך מהיום ולאחר מיתה" — הרי זה גט ואינו גט, ואם מת — חולצת ולא מתייבמת, שיש ספק שמא אינם גירושין ולכן חלה עליה זיקת יבום, אבל אינה יכולה להתייבם שמא נתגרשה ואז אסורה היא איסור כרת לאחי בעלה.

בשלמא [נניח] לרב — מסייעא ליה [מסייעת לו] הברייתא, שהרי רב סבור שיש ספק במשמעותה של לשון זו, לשמואל שלדעתו לשון זו משמעה תנאי ולא חזרה נמי [גם כן] אפשר לתרץ: הא מני [זו הברייתא כדעת מי היא] — כדעת רבנן [חכמים] היא שאמרו בכגון זה שהוא גט ואינו גט, ואנן דאמרי [ואני, שמואל, שאמרתי] שזה ודאי תנאי כדעת רבי אמרתי.

אלא לר' יוחנן שאמר שלשון זו שיורא הוי [הריהי שיור] שמשמעה שמשייר מקום, אפשרות לקידושין נוספים, ואם אומר לשון כזו בגט הרי כל גיטא (גט) שמשייר בה משהו ולא כלום הוא, שאינו נידון כגט, שגט צריך להיות מעשה כריתות גמור. ואם כן גט כזה אינו גט כלל, וצריך אחי בעלה יבומי מייבם [לייבם] אותה!

אמר רבא: כיון שגט בא להוציא את האשה מבעלה, ומיתה גם כן גורמת להוציא אשה מבעלה שתהא מותרת להינשא, יש לומר מה ששייר מאותו גט על ידי לשון זו, מכל מקום גמרתו מיתה ועשתה מעשה כריתות גמור. אמר ליה [לו] אביי: מי דמי [האם דומים] הדברים שנוכל לומר שהאחד משלים את השני? גט מוציאה לא רק מרשות בעלה אלא גם מרשות יבם, שאין חובת יבום חלה עליה עוד, ואילו מיתה מכנסה [מכניסה] לרשות יבם!

אלא אמר אביי: יש לדחות פירוש זה ולומר התם טעמא מאי [שם מה הטעם] שחששו לגט זה — לא מפני שיש בו ממש, אלא גזירה משום האומר לאשתו "הרי זה גיטך מהיום אם מתי" שלכל הדעות הרי זה גט, שחל מהיום כאשר ימות ויתקיים התנאי, וכיון שאפשר לטעות ולדמות את המקרים, אמרו חכמים שהאומר "מהיום ולאחר מיתה" חוששים לו כאילו היה זה גט ואסורה להתייבם.

ושואלים: ונגזור גם במקרה שאמר "מהיום אם מתי" שתחלוץ ולא תתייבם, אטו [משום] שהוא דומה לגט של "מהיום ולאחר מיתה"! ומשיבים: אין מחייבים אותה לחלוץ, שאם אתה אומר חולצת יטעו אנשים ויחשבו שזה שחלצה היה מפני שבמקרה מסויים זה לא רצה בה היבם, אבל אם רוצה בה היבם מתייבמת, והרי לאמיתו של דבר היא גרושה ואסורה ליבם, נמצא שעל ידי גזירה זו אפשר לגרום למכשול בדבר אסור.

ומקשים: אם אתה חושש לטעות כזו הכא נמי [כאן גם כן] ב"מהיום ולאחר מית ה" אם אתה אומר חולצת יטעו אנשים ויאמרו שמתייבמת! ומשיבים: חשש זה אינו חשוב, כי יש לומר שתתייבם ואין בכך כלום, שהרי מה שמחשיבים אותה כגרושה שאסורה ליבם רק חששא דרבנן [חשש של חכמים] הוא שגזרו משום "מהיום אם מתי" ומעיקר הדין אינו גט, ומותרת להתייבם.

א משנה האומר לאשה "הרי את מקודשת לי בפרוטה זו על מנת שאתן לך מאתים זוז" — הרי זו מקודשת מיד, והוא יתן, שעליו לקיים את הבטחתו. אם אמר לה "על מנת שאתן לך סכום מסויים מכאן ועד שלשים יום" אם נתן לה בתוך שלשים יום — הרי זו מקודשת, ואם לאו [לא] — אינה מקודשת.

אם אמר לה "על מנת שיש לי מאתים זוז" — הרי זו מקודשת, ובלבד שבאמת יש לו. אם אמר לה "על מנת שאראך מאתים זוז" — הרי זו מקודשת, ויראה לה. ואם שולחני הוא והראה לה על השלחן כסף שאינו שלו — אינה מקודשת, שכוונת ביטוי זה היתה שיראה לה סכום כסף זה משלו.

ב גמרא איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים לגבי משנה זו, רב הונא אמר שיש לגרוס: "והוא יתן", כלומר, הקידושין הם קידושין גמורים וחלים מיד בשעת מעשה הקידושין, והמקדש חייב לתת את הכסף שהבטיח. ורב יהודה אמר שיש לגרוס: "לכשיתן", כלומר, רק כאשר יתן את הכסף יחולו הקידושין. ומסבירים, רב הונא אמר: "והוא יתן"; סבור הוא כי לשון זו תנאה הוי [תנאי הוא] שקבע המקדש לגבי קידושין אלה, והאשה מקודשת ורק מקיים תנאה ואזיל [תנאו והולך] הוא. רב יהודה אמר: "לכשיתן"; לכי יהיב הוו קידושי [כאשר יתן יהיו אלה קידושין], השתא מיהא לא הוו קידושי [עכשיו על כל פנים אין אלה קידושין].

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] למעשה? שהרי שניהם מודים שאם לא נתן אין אלה קידושין. ומשיבים: איכא בינייהו [יש הבדל ביניהם] למעשה, כגון שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר במשך הזמן שבין מעשה הקידושין עד שנתן לה הראשון מה שהבטיח; לרב הונא קידושי השני לא הוו קידושי [אינם קידושין], שהרי לשיטתו לאחר שנתן חלו קידושי הראשון משעה הראשונה, ואילו לרב יהודה הוו קידושי [הריהם קידושין], לפי שעדיין לא חלו קידושי הראשון עד שיתן.

ומעירים: ותנן נמי [ושנינו במשנה גם כן] לגבי גיטין כי האי גוונא [כגון זה]: האומר לאשה "הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז" — הרי זו מגורשת והיא תתן. איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בפירוש הביטוי רב הונא אמר: יש לגרוס "והיא תתן". רב יהודה אמר: יש לגרוס "לכשתתן". ומאותם הטעמים שנאמרו במחלוקתם בקידושין, רב הונא אמר: "והיא תתן", כי תנאה הוי [תנאי הוא], מקיימא תנאה ואזלה [מקיימת את התנאי והולכת]. רב יהודה אמר: לכשתתן, אכן לכי יהיבה ליה [כאשר תיתן לו] הוא דהוי גט [שיהיה גט], ואולם השתא מיהא לא הוי [עכשיו על כל פנים אינו] גט.