הראוים ליקרב, מנין לרבות איסור זה בבעלי מומין? ואומרים: מרבה אני בעלי מומין שכן מכל מקום הם ממין המכשיר. ומנין לרבות את החיה? מרבה אני את החיה שהיא בשחיטה כבהמה. מנין לרבות את העופות — תלמוד לומר: "ושחטו" "ושחט אתו" "ושחט אתו".

ועוד יש לדרוש: יכול לא ישחוט חולין בעזרה, ואם שחט ישליכנו לפני כלבים — תלמוד לומר: "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשלכון אתו" (שמות כב, ל), שאף שאסור באכילה, מכל מקום הוא מותר בהנאה, והמלה "אותו" באה להדגשה ולמיעוט: אותו אתה משליך לכלב, ואי (אין) אתה משליך חולין שנשחטו בעזרה שהם אסורים אף בהנאה.

מסופר: אשכחינהו [מצא אותם] מר יהודה לרב יוסף ולרב שמואל בריה [בנו] של רבה בר בר חנה דהוו קיימי אפיתחא דבי [שהיו עומדים על פתחו של בית מדרשו] של רבה. אמר להו [להם]: תניא [שנויה ברייתא]: המקדש בפטר חמור, או בבשר בחלב, או בחולין שנשחטו בעזרה, ר' שמעון אומר: מקודשת, וחכמים אומרים: אינה מקודשת. אלמא [מכאן] שחולין שנשחטו בעזרה לדעת ר' שמעון לאו דאורייתא [לא אסורים בהנאה מן התורה] ולכן חלים הקידושין.

ורמינהו [ומשליכים מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא אחרת: ר' שמעון אומר: חולין שנשחטו בעזרה — ישרפו, וכן חיה שנשחטה בעזרה, משמע שהוא סבור שהם אסורים בהנאה. אישתיקו [שתקו] ולא מצאו תשובה לדבר.

אתו לקמיה [באו לפני] רבה וסיפרו לו על קושיה זו. אמר להו [להם]: פלגא אוקמינכי [בעל מחלוקת העמיד אתכם] בשאלה זו, אבל לאמיתו של דבר אין זו קושיה, כי הכא במאי עסקינן [כאן, בברייתא הראשונה, במה אנו עוסקים] — כגון שנשחטה ונמצאת טריפה. ור' שמעון הולך בענין זה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו].

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: השוחט את הטריפה בעזרה וכן השוחט ונמצאת שהיתה טריפה, זה וזה נחשבים חולין שנשחטו בעזרה. ר' שמעון מתיר בהנאה, שלשיטתו שחיטה שאינה ראויה לאכול ממנה אינה קרויה שחיטה ואין אלה חולין שנשחטו בעזרה, ולכן אין בהם איסור הנאה, וחכמים אוסרים לפי שאינם מחלקים בין שחיטה הראויה לאכילה לשחיטה שאינה ראויה. ודווקא במקרה זה אמר ר' שמעון שאם קידש באלה — חלים הקידושין.

א שנינו במשנה שבכל איסורי הנאה הללו, אם מכרן וקידש בדמיהן — מקודשת. ושואלים: מנלן [מניין לנו] שדמיהם של איסורי הנאה אינם נאסרים גם הם? ומשיבים: מדגלי רחמנא [מתוך שגילתה תורה] בעבודה זרה "והיית חרם כמהו" (דברים ז, כו), ללמד שכל מה שאתה מהייה (יוצר, מקבל) הימנה בתמורתה — הרי הוא כמוהו, מכלל הדברים אתה לומד שכל האיסורים האחרים שבתורה שרו [מותרים]. שאף שהם עצמם אסורים — דמיהן אינם נתפסים באותו איסור.

ושואלים: ונילף מינה [ונלמד ממנה] מעבודה זרה הלכה כללית לכל איסורי הנאה! ומשיבים: משום דהוה [שהיו] עבודה זרה ושביעית שני כתובים הבאים כאחד, שבשניהם יש דין זה שדמיהם נתפסים באיסור וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין.

ומפרטים: עבודה זרה הא דאמרן [זו שאמרנו]. שביעית מאי [מה] היא — שנאמר: "יובל היא קדש תהיה לכם" (ויקרא כה, יב) ללמד: מה קודש תופס את דמיו — אף שביעית שדינה כיובל תופסת דמיה, שכל מה שקונים בדמי שביעית, אף הוא — חלה עליו קדושת שביעית.

אלא שיש הבדל, אי [אם] כך נאמר: מה קודש תופס את דמיו והוא עצמו יוצא לחולין — אף שביעית תופסת דמיה ויוצאה לחולין — תלמוד לומר "תהיה", לומר: בהוייתה תהא, שהיא עצמה אינה יוצאת מקדושתה.

ומפרטים: כיצד? לקח (קנה) בפירות שביעית בשר — אלו ואלו מתבערים בשביעית, שגם על הבשר חלה קדושת שביעית ויש להשתמש בו כמו בפירות השביעית המקוריים ולבערם באותו זמן שחובה לבער את הפירות הללו. ואם קנה בבשר זה שלקח בדמי שביעית דגים — יצא בשר מקדושת שביעית ונכנסו במקומו הדגים. קנה בדגים אלה יין — יצאו הדגים מקדושת שביעית ונכנס יין. קנה ביין שמן — יצא יין נכנס שמן. הא [הרי] כיצד? אחרון אחרון שלוקח מדמי השביעית נתפס בשביעית, ופירי (פרי) עצמו של שביעית נשאר אסור.

ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר] ששני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] ששני כתובים הבאים כאחד מלמדין, מאי איכא למימר [מה יש לומר] ומדוע לא נלמד לכל האיסורים בהנאה שמכרם שאסורות המעות בהנאה? ומשיבים: מיעוטי כתיבי [לשונות של מיעוט כתובים כאן]; כתיב הכא [נאמר כאן] בעבודה זרה "כי חרם הוא" (דברים ז, כו) לומר: הוא ולא אחר כיוצא בו. וכתיב התם [ונאמר שם] בשביעית "יובל היא" (ויקרא שם) לומר: היא — אין [כן], מידי אחרינא [דבר אחר] — לא, אין בו דין זה.

ב משנה המקדש אשה בתרומות ובמעשרות, או במתנות כהונה מן הבהמה (הזרוע הלחיים והקיבה), או במי חטאת, מים שמזים מהם להיטהר מטומאת מת, או באפר חטאת (אפר פרה אדומה) — הרי זו מקודשת, ואפילו היה המקדש באלה ישראל.

ג גמרא אמר עולא: טובת הנאה אינה ממון. כלומר, הזכות שיש לאדם לתת ממון שאינו שייך לו למי שירצה — אינה נחשבת כממון. איתיביה [הקשה לו] ר' אבא לעולא ממה ששנינו: המקדש בתרומות, ובמעשרות, ובמתנות במי חטאת, ובאפר פרה — הרי זו מקודשת, ואפילו היה המקדש ישראל. משמע שישראל יכול לקדש את האשה בזכות שיש לו במתנות כהונה. שאף שהוא עצמו אינו רשאי להשתמש בהן, מכל מקום זכות נתינתן לאיזה כהן שירצה שווה משהו, ובטובת הנאה זו הוא מקדש.

אמר ליה [לו]: לא כך צריך להבין אלא הכא [כאן] בישראל שנפלו לו טבלים, פירות שאינם מעושרים בירושה, מבית אבי אמו שהיה כהן. וקא סבר [וסבור] התנא שמתנות כהונה שעדיין לא הורמו (הופרשו) כמי שהורמו דמיין [הן נחשבות] ואנו רואים את הטבל כאילו היה בתוכו גם חלק מסויים של תרומות ומעשרות ששייך לסבו, וכיון שמכוח הירושה יש לו זכות בתרומה זאת, הרי יש לו קנין ממון בה, שאף שאסור לו לאכול אותה מכל מקום רשאי למוכרה לכהנים וליהנות מדמיה, ולכן יכול גם לקדש אשה בזה.

באותו ענין בעא מיניה [שאל אותו] ר' חייא בר אבין מרב הונא: טובת הנאה האם נחשבת היא כממון או אינה נחשבת כממון? אמר ליה [לו]: תניתוה [כבר למדתם אותה במשנתנו]: המקדש בתרומות ובמעשרות ובמתנות במי חטאת ובאפר פרה — הרי זו מקודשת, ואפילו הוא ישראל, משמע שטובת הנאה ממון היא! אמר ליה [לו]: ולאו אוקימנא [והאם לא העמדנו, פירשנו] כבר את הדבר הזה כדברי עולא בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן?