סקר
כמה לומדי דף יומי יש במשפחתך הקרובה?






 

פירוש שטיינזלץ

"יקריב אותו" (ויקרא א, ג) המוזכר בנודר קרבן — ייתור הפסוק מלמד שכופין אותו לקיים את נדרו ולהקריב את הקרבן. יכול בעל כרחו לגמרי, כגון שנוטלים מרכושו שלא לרצונו — תלמוד לומר "לרצנו" (שם).

הא [הרי] כיצד מתיישבים שני הדברים? — כופין אותו בכל מיני עונשים עד שיאמר "רוצה אני" ויקיים את דבריו. ויש לשאול: ואמאי [ומדוע] יועיל הדבר? הא בלביה [הרי בליבו] לא ניחא ליה [נוח לו] ואין זה לרצונו! אלא לאו [האם לא] משום דאמרינן [שאנו אומרים]: דברים שבלב אינן דברים, ואינם פוגמים בהכרזתו המפורשת. ודוחים: ודילמא שאני התם [ושמא שונה שם] דאנן סהדי [שאנו עדים], כלומר, יודעים אנו דניחא ליה באמת נוח לו] ורצונו בעצם בכפרה ואף שלפי שעה הוא אומר שאינו רוצה בה.

אלא יש להביא ראיה מסיפא מה ששנינו בסופה] של אותה הלכה: וכן אתה מוצא דין זה בגיטי נשים ושחרורי עבדים, שפעמים כופין אותו את הבעל או האדון עד שיאמר "רוצה אני לגרש ". ואמאי [ומדוע] יועיל הדבר? הא בלביה [הרי בליבו] לא ניחא ליה [נוח לו]! אלא לאו [האם לא] משום דאמרינן [שאנו אומרים] דברים שבלב אינן דברים. ושוב דוחים: ודלמא שאני התם [ושמא שונה שם] משום שמצוה לשמוע דברי חכמים, ולכן אנו מניחים שבלבו רוצה הוא לקיים דבריהם, שרוצה הוא לעשות מצוה.

אלא אמר רב יוסף: מהכא [מכאן] יש ראיה, שכן שנינו: המקדש את האשה ואמר: כסבור הייתי (חשבתי) שהיא כהנת והרי היא לויה, לויה ונמצאת כהנת, ענייה והרי היא עשירה, עשירה והרי היא ענייה — הריהי מקודשת, מפני שלא היא הטעתו, אף שהוא עצמו טעה בדבר. ואמאי [ומדוע] היא מקודשת? הא קאמר [הרי אומר הוא] כסבור הייתי אחרת, ועל דעת כן קידש! אלא משום דאמרינן [שאנו אומרים] דברים שבלב אינן דברים. אמר ליה [לו] אביי: דלמא שאני התם דלחומרא [שמא שונה שם שלהחמיר] אנו פוסקים כך, שצריכה גט מספק, אבל אין ללמוד מכאן שלכל ענין דברים שבלב אינם דברים.

אלא אמר אביי, מהכא [מכאן] יש ראיה, ממה ששנינו במשנתנו: בכולם, אף על פי שאמרה "בלבי היה להתקדש לו"אף על פי כן אינה מקודשת. ואמאי [ומדוע] לא יחולו קידושין כלל? הא קאמרה [הרי היא אומרת] "בלבי היה" הרי שאין חוששים לדברים שבלב! ודוחים: ודלמא שאני התם [ושמא שונה שם] שמ כיון דאתניה [שהתנה] במפורש — לאו כל כמינה דעקרא לה לתנאיה [אין בכוחה לעקור את תנאו] על ידי מה שחשבה בליבה.

אלא אמר רב חייא בר אבין: עובדא הוה [מעשה היה] בי [בבית מדרשו] של רב חסדא, ורב חסדא הביא את הענין בי [לבית מדרשו] של רב הונא, ופשטוה מהא [ופתרוה, את הבעיה הזו, מזו] ששנינו: האומר לשלוחו "הבא לי חפץ מן החלון או מן הדלוסקמא" (קופסה, ארנק) ושכח בעל הבית שאותו חפץ הוא של הקדש, שהמשתמש בו מועל, וחשב שהוא של חול, והביא לו השליח. אף על פי שאמר בעל הבית "לא היה לי בלבי אלא על זה שהבאת ", כיון שהביא לו מזה שאמר — בעל הבית מעל. ואמאי [ומדוע]? הא קאמר [הרי בעל הבית אומר] "בלבי לא היה על זה "ולא עשה השליח שליחותו! אלא לאו [האם לא] משום דאמרינן [שאנו אומרים] דברים שבלב אינן דברים.

ודוחים: ודלמא שאני התם [ושמא שונה שם] שאין מאמינים לבעל הבית שבלבו לא היה על זה משום שאנו חושדים בו שאומר כן דלמיפטר נפשיה [שלפטור את עצמו] מקרבן מעילה קאתי [הוא בא] ולכן חזר בו ממה שאמר בתחילה, אבל בדרך כלל דברים שבלב דברים הם.

ומשיבים: אם אמנם היה רוצה רק לפטור עצמו מקרבן הוה ליה למימר [היה לו לומר] רק שמזיד הוה [היה], ומזיד אינו מביא קרבן מעילה. ומשיבים: זו אינה אפשרות סבירה כי לא עביד איניש דמשוי נפשיה רשיעא [אין אדם עשוי לשים עצמו רשע] ולומר שהזיד בעבירה.

ומשיבים: מכל מקום הוה ליה [היה לו] לומר "נזכרתי שהוא של הקדש לאחר שהלך השליח ", והיה נפטר בכך, דתנן כן שנינו במשנה]: אם שלח בעל הבית שליח להביא לו חפץ מסויים ונזכר בעל הבית שהוא חפץ של הקדש, ולא נזכר השליח ועשה השליח שליחותו — השליח מעל ומביא קרבן ולא המשלח, שהרי בעל הבית נזכר ובטלה השליחות. ולענייננו, כיון שהוכחנו שבעל הבית יכול לפטור את עצמו מקרבן אם ירצה בטענה שנזכר שהוא של הקדש, חוזרת ההוכחה ממה שמחייבים אותו בקרבן מעילה למרות שבלבו התכוון לדבר אחר שדברים שבלב אינם נחשבים.

מסופר: ההוא גברא דזבנינהו לניכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל [אדם אחד שמכר את נכסיו על דעת לעלות לארץ ישראל], ופירש לקונה שהוא עושה זאת על מנת כן. סליק [עלה] לארץ ישראל ולא איתדר ליה [יכול היה לדור בה] וחזר לבבל ורצה לחזור בו מן המכירה. אמר רבא: כל דסליק [שעולה לארץ]אדעתא למידר הוא [על דעת לדור בה הוא עולה], והא [והרי] לא איתדר ליה [יכול היה לדור] שם. והואיל ופירש שעל דעת לעלות הוא מוכר ודבר זה לא נתקיים, הרי המיקח חוזר. איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון אחרת, שאמר רבא להיפך: כל העולה — אדעתא למיסק [על דעת לעלות לארץ] ואפילו לא יגור בה, והא סליק ליה [והרי עלה לו כבר] והתקיימו דבריו, ולכן אין המי קח חוזר.

ועוד מעשה: ההוא גברא דזבנינהו לניכסיה אדעתא למיסק [אדם אחד שמכר את נכסיו על דעת לעלות] לארץ ישראל, לסוף לא סליק [עלה]. אמר רב אשי: אי בעי סליק [אם היה רוצה היה עולה] ובו תלוי הדבר, ואין לבטל משום כן את המיקח. איכא דאמרי [יש שאומרים] שאמר: אי בעי [אם היה רוצה] לא סליק [היה עולה]?! ומי מנעו מלעלות? ונתבטל התנאי. ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם], בין שתי הלשונות בדברי רב אשי? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל, כגון דאיתיליד אונסא באורחא [שנולד, נוצר, אונס בדרך], כלומר, כשהיה עיכוב אמיתי בדרכו שלא היה תלוי בו. שלפי הלשון הראשונה שאמר רב אשי שאם היה רוצה היה עולה, הרי גם זה אינו מועיל לבטל את המיקח שעדיין יכול לעלות, אבל לפי הלשון השניה, ששאל: "מי מנעו מלעלות"?! משמע שאם היה באמת דבר המונע אותו מלעלות אזי בטל המיקח.

א משנה האומר לשלוחו "צא וקדש לי אשה פלונית במקום פלוני" והלך השליח וקדשה במקום אחראינה מקודשת, שהרי עמד על כך שיהיו הקידושין במקום מסויים. אבל אם אמר לו "צא וקדש לי אשה, והרי היא במקום פלוני" וקדשה השליח במקום אחרהרי זו מקודשת, שלא אמר לו לקדש אותה שם, אלא רק סימן נתן לו.

ב גמרא ומעירים: ותנן נמי [ושנינו גם כן במשנה] לגבי גיטין: האומר לשלוחיו "תנו גט זה לאשתי במקום פלוני" ונתנו לה במקום אחרפסול, אבל אם אמר להם "הרי היא במקום פלוני" ונתנו לה במקום אחרכשר.

ומעירים: וצריכא [וצריך] הדבר להיאמר גם בקידושין וגם בגיטין. דאי אשמעינן [שאילו היה משמיע לנו] רק גבי קידושין היינו אומרים: במקום דלקורבה קאתי [שבא לקרב אותה] אליו ולקדשה, סבור הוא בהאי אתרא רחמו לי ולא ממלי מילי עלוי [במקום זה אוהבים אותי ולא ידברו דברים רעים עלי], בהאי אתרא סנו לי ממלי מילי עלוי [אבל במקום זה שונאים אותי וידברו דברים עלי], ולכן כשאומר לשליח לקדש במקום מסויים הוא מקפיד שיהיה דווקא במקום זה. אבל גבי גיטין דלרחוקה קאתי [שלרחק אותה הוא בא] ולגרשה, אימר [אמור] שלא איכפת ליה [לו] אם יהיה מעשה הגירושין במקום זה או במקום אחר השמיע לנו שלא כן הדבר.

ולהיפך ואי אשמועינן [ואם היה משמיע לנו רק] לגבי גירושין הייתי אומר שרק בגירושין הוא מקפיד, משום שבהאי אתרא ניחא ליה דניבזי [במקום זה נוח לו, מוכן הוא, להתבזות], שהרי יש צד של בזיון בגירושין, בהאי אתרא [במקום זה] לא ניחא ליה [נוח לו], אבל גבי קידושין שאין בכך בושה — אימא [אמור] שלא איכפת ליה [לו] היכן יקדש אותה, על כן צריכא [צריך] הדבר להיאמר בשני המקרים.

ג משנה המקדש את האשה והתנה שמקדש אותה על מנת שאין עליה נדרים שנדרה קודם לכן, וחייבת לקיימם, ואחר כך נמצאו עליה נדריםאינה מקודשת, שהרי לא נתקיים תנאו. אבל אם כנסה סתם בלא להתנות על כך במפורש ונמצאו עליה נדרים, אמנם יכול לגרשה ואולם תצא שלא בכתובה שמן הסתם לא קידשה על דעת שיהיו עליה נדרים המגבילים אותה, אבל כיון שלא אמר זאת כת נאי מפורש — צריכה גט.

וכן אם קידש אותה על מנת שאין עליה מומין ונמצאו בה מומיןאינה מקודשת. כנסה סתם ונמצאו בה מומיןתצא שלא בכתובה. ובהגדרת המומים כלל הוא: שכל המומין המפורטים במסכת בכורות הפוסלין בכהנים מלעבוד במקדש משום מום נחשבים כפוסלין גם בנשים.

ד גמרא מעירים: ותנן נמי [ושנינו גם] גבי דיני כתובות כי האי גוונא [כגון זה] משנה זו עצמה. ומסבירים: הכא [כאן] ענין קידושין איצטריכא ליה [היה צריך לו] לומר ולכן תנא [שנה] גם דין כתובות המוזכר כאן אטו [אגב] קידושין, התם [שם] במסכת כתובות, דיני כתובות איצטריכא ליה [הצטרכו לו], לפיכך תנא [שנה] קידושין אטו [אגב] כתובות.

ה משנה המקדש שתי נשים בבת אחת בשוה פרוטה, או אשה אחת בפחות משוה פרוטה, כך שלא היה בקידושין השיעור הראוי, אף על פי ששלח סבלונות (מתנות ששולח החתן לכלה) לאחר מכאן

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר