לא עלתה בידו (הצליח להשיג) אלא רגזנותא [רגזנות], שאין כל תועלת באה לו מן הרוגז, ואין נשאר בידו אלא עצם הרוגז שרגז. ולאדם טוב מטעימים אותו מפרי מעשיו. וכל אדם שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ — דור (נדור) הנאה, קבל עליך שלא תיהנה ממנו ואל תתעסק עימו כלל, שנאמר: "ובמושב לצים לא ישב" (תהלים א, א), כי מושבו של אדם כזה הוא בהכרח מושב לצים, שהרי אין לו במה לעסוק אלא בדברים בטלים.

א משנה האיש מקדש את האשה בו, כלומר, הוא בעצמו, וכן בשלוחו על ידי שליח. וכן האשה מתקדשת בה בעצמה, ובשלוחה. האיש מקדש את בתו כשהיא נערה, בו ובשלוחו.

ב גמרא תחילה תוהים על לשון המשנה: השתא [עכשיו, הרי] אמרה המשנה שבשלוחו מקדש, בו מיבעיא [נצרכה לומר] שיכול לקדש אותה בעצמו?! אמר רב יוסף: יש בדברי המשנה הדגשה במה שנאמר "בו" וגם "בשלוחו" לקבוע סדר שהוא קודם לשלוחו, לומר מצוה בו יותר מבשלוחו. כי אף שהקידושין חלים בכל מקרה, מכל מקום ראוי שתיעשה המצוה על ידו ולא על ידי שליח. כי הא [כמו מעשה זה] שרב ספרא מחריך רישא [היה חורך את ראש] הבהמה בעצמו בערב שבת להכינו לכבוד שבת, רבא מלח שיבוטא [היה מולח דג שיבוטה] כדי לקיים בעצמו את המצוה להכין צרכי שבת, אף שהמלאכה יכולה היתה להיעשות על ידי אחרים.

איכא דאמרי [יש שאומרים]: בהא איסורא נמי אית [במצוה זאת, קידושין, איסור גם כן יש] בה אם מקדש אשה על ידי שליח, כדברי רב יהודה אמר רב. שאמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה, שמא יראה בה לאחר הקדושין דבר מגונה, ותתגנה עליו וישנאנה, ורחמנא אמר [והתורה אמרה] "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח) וכדי שלא יגיע למכשול בדבר זה אמרו שיקדש הוא אותה בעצמו וכך יראנה ויחליט אם נאה היא בעיניו.

ולפי שיטה זו כי איתמר [כאשר נאמרה] שמועה זו של רב יוסף שמצוה בו יותר מבשלוחו שמשמע שרק מצוה לכתחילה שיעשה בעצמו — אסיפא איתמר [על סופו, על הקטע האחרון של המשנה נאמר], שאמרנו שהאשה מתקדשת בה ובשלוחה. ויש לשאול: השתא [עכשיו] הרי בשלוחה מיקדשא [היא מתקדשת] בה עצמה מיבעיא [נצרכה לומר]?! ועל כך אמר רב יוסף: מצוה בה יותר מבשלוחה. כי הא [כמו זו] שאמרנו שרב ספרא מחריך רישא [היה חורך ראש בהמה] ורבא מלח שיבוטא [היה מולח דג שיבוטה] לכבוד שבת.

אבל בהא איסורא לית [בזה, כשממנה האשה שליח לקידושיה, איסור אין] בה. וטעמו של דבר — כדברי ריש לקיש, שאמר ריש לקיש: פתגם הוא שאומרות הנשים: טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו [טוב לשבת בשנים מלשבת אלמנה, בודדה], לומר שהאשה אינה מקפידה כל כך ומסתפקת אף בגבר שיש בו איזה פגם ולכן אף אם תתקדש על ידי שליח ולא תראה לפני כן את בעלה, אין לחשוש שיתגנה בעיניה ותשנאנו.

ג שנינו במשנה שהאיש מקדש את בתו כשהיא נערה. ונדייק מכאן: כשהיא נערה — אין [כן], כשהיא קטנה — לא. מסייע ליה [לו] הדבר לרב, שאמר רב יהודה אמר רב ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' אלעזר: אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדל ותאמר "בפלוני אני רוצה". כי אם מקדש אותה כשהיא קטנה ואין בה דעת — שמא לכשתגדל לא תרצה בו, ונמצאת נשואה לאדם שאינו כלבבה.

ד במשנה זו נאמרו דינים ביחס לשליחות, שיפה כוח השליח גם לגבי קידושין. ושואלים: גופו של דין השליחות מנלן [מניין לנו]? ומשיבים: דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נאמר בתורה בדין גירושי אשה "ושלחה מביתו" (דברים כד, א) ומתוך שלא נקט בלשון גירושין אלא בלשון "ושלח" — הרי זה מלמד שהוא, הבעל, עושה שליח, שאינו צריך לתת לה גט בעצמו.

וממה שנאמר "ושלחה" — מלמד על ידי הכתיב (שאפשר לקרוא "ושלחה" ללא מפיק ה"א) שגם היא האשה עושה שליח לקבל את גיטה, ומפני שנאמר באותו ענין פעמיים "ושלח" "ושלחה" (שם ג) — מלמד שאף השליח עושה שליח.

ושואלים: אשכחן [מצאנו איפוא שיש דין שליחות] בגירושין, בקידושין מנלן [מניין לנו]? וכי תימא דיליף [ואם תאמר שהוא לומד] דבר זה מגירושין שכשם שיוצאת מבעלה, כך גם נכנסת אליו לרשותו על ידי שליח, אולם אין הדברים דומים בדיניהם: שהרי מה לגירושין — שכן ישנן בעל כרחה, וכיון שיכול אדם לגרש את אשתו בעל כרחה שמא יפה כוחו לעשות זאת גם על ידי שליח, מה שאין כן בקידושין שהם מרצונה בלבד. ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] "ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר" (שם ב), מקיש [משווה] הפסוק הזה הויה, קניינה של אשה לאיש, כלומר, קידושין, ליציאה, לגירושין; מה לצורך יציאה משוי [עושה, ממנה] המגרש שליח — אף לענין הויה נמי [גם כן] משוי [ממנה] שליח.

ושואלים: ואלא הא דתנן [זו ששנינו במשנה]: האומר לשלוחו "צא תרום" עבורי תרומה מתבואת שדי — תורם השליח כדעת בעל הבית לפי השיעור שרוצה בעל הבית לתת. שיש הנותנים בעין יפה — אחד מארבעים, ויש בעין רעה אחד משישים. ואם אינו יודע מהי דעת בעל הבית — תורם במידה בינונית, שהיא אחד מחמשים מן היבול.