אקרוב עומר והדר אכול [הקריבו עומר ורק אחר כך אכלו].

אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שממה שנאמר "מושב" אנו למדים שרק לאחר ירושה וישיבה חל איסור החדש, אם כן ניכול לאלתר [שיאכלו מתבואת הארץ מיד]! ומשיבים: לא הוו צריכי [היו צריכים] לכך, שעדיין היה להם מן, ולכן לא אכלו מתבואת הארץ, ולא מחמת האיסור,

דכתיב [שנאמר] "ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד באם אל ארץ נושבת, את המן אכלו עד באם אל קצה ארץ כנען" (שמות טז, לה). ומבררים את פירוש הפסוק: אי אפשר לומר שאכלו את המן דווקא "עד באם אל ארץ נושבת", כלומר, שכשנכנסו לארץ ישראל עדיין אכלו מן, שהרי כבר נאמר "אל קצה ארץ כנען", שמשמעו לפני שנכנסו לארץ ישראל, בעת שהיו עדיין בערבות מואב. ואי אפשר לומר שאכלו רק עד בואם "אל קצה ארץ כנען" — שהרי כבר נאמר "עד באם אל ארץ נושבת". הא כיצד יש להבין את הסתירה בפסוק? — אלא בשבעה באדר מת משה ופסק מן מלירד בהיותם בעבר הירדן, והיו מסתפקין (משתמשים) ממן שנשאר בכליהם עד ששה עשר בניסן ואף לאחר שנכנסו לארץ.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת] באותו ענין: על מה שנאמר "ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה" יש להקשות: וכי ארבעים שנה אכלו? והלא ארבעים שנה חסר שלשים יום אכלו, שהרי בשישה עשר באייר לשנתם הראשונה במדבר, החל המן לרדת ובשישה עשר בניסן לשנת הארבעים פסקו מלאכול אותו! אלא לומר לך: עוגות מצות שהוציאו ממצרים בחמישה עשר בניסן בשנתם הראשונה וניזונו מהם עד שירד המן, טעמו בהם טעם מן.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: בשבעה באדר מת משה, ובשבעה באדר נולד. מנין שבשבעה באדר מת — שנאמר: "וימת שם משה עבד ה'" (דברים לד, ה), וכתיב [ונאמר]: "ויבכו בני ישראל את משה בערבת מואב שלשים יום" (שם ח), וכתיב [ונאמר]: "ויהי אחרי מות משה עבד ה'" (יהושע א, א), וכתיב [ונאמר]: "משה עבדי מת ועתה קום עבר את הירדן

"(שם ב), וכתיב [ונאמר]: "עברו בקרב המחנה וצוו את העם לאמר הכינו לכם צדה כי בעוד שלשת ימים תעברו את הירדן" (שם יא) וכתיב [ונאמר]: "והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון" (שם ד, יט), אם כן צא (הוצא) מהן, מהימים הללו עד עשור לחודש הראשון, שהוא עשרה בניסן, שלשים ושלשה ימים למפרע (אחורנית) שהם: שלושים יום של אבל משה, ושלושת ימי ההכנה לפני חציית הירדן, הא [הרי] למדת מכאן שבשבעה באדר מת משה.

ומנין שבשבעה באדר נולד משה — שנאמר: "ויאמר אלהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא" (דברים לא, ב), שאין תלמוד לומר "היום" ודי היה לומר "בן מאה ועשרים שנה אנוכי", ומה בכל זאת תלמוד לומר "היום" — הרי זה בא לדייק: היום בדיוק. מלמד שהקדוש ברוך הוא יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחדש לחדש, שנאמר: "את מספר ימיך אמלא" (שמות כג, כו).

א תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון בן יוחי אומר: שלש מצות (חדש, כלאיים וערלה) נצטוו ישראל מיד בכניסתן לארץ, והן נוהגות בין בארץ בין בחוצה לארץ.

והוא הדין, כלומר, יש סברה של קל וחומר בכל אחת מהן שינהגו כן; ומה חדש שאין איסורו איסור עולם, שהרי הוא פג לאחר הקרבת העומר בשישה עשר בניסן ואין איסורו איסור הנאה, שהרי החדש אסור רק באכילה עד הקרבת העומר, ויש היתר לאיסורו, שאחרי הקרבת העומר, החדש שהיה אסור נעשה מותר, ובכל זאת הוא נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ —

כלאים שאיסורן איסור עולם, שאין זמן בו פג האיסור, ואיסורן איסור הנאה, שכלאי הכרם אסורים בהנאה, ואין אופן של היתר לאיסורן — אינו דין שינהגו בין בארץ בין בחוצה לארץ? והוא הדין לערלה בשתים, כלומר, אף על פי שאין איסורה איסור עולם (שהרי איסורה הוא לשלוש שנים בלבד), מכל מקום הרי היא איסור הנאה, ואין היתר לאיסורה, שפירות ערלה עצמן אינם מותרים לעולם.

ר' אלעזר בר' שמעון אומר: